תגובה לחשבון נפש של מועצת יש"ע

תגובה לאיגרת ששלחה מועצת יש"ע לאחר גירוש יהודי גוש קטיף מבתיהם. אי אפשר לקרוא לכישלון במאבק נגד הגירוש "ניצחון הרוח". ניצחון הרוח הוא ניצחון הנכשלים.

שרה שוורץ , י"א בתשרי תשס"ו

דעות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7
לכבוד חברי מועצת יש"ע

שלום וברכה

ראשית, אני חייבת לציין את אומץ הלב הציבורי שהביא אתכם לפרסום פומבי של חשבון נפש נוקב ומכאיב, תוך חשיפה עצמית לביקורת אל מול פני האומה.

עצם הרעיון חיובי ביותר, ואכן חייב להיעשות חשבון נפש נוקב לבירור הכשל במאבק על גוש קטיף.

לפני שאביע את השגותיי אדגיש ואציין שאין בלבי תרעומת או כעס חלילה עליכם, ראשי מועצת יש"ע, שהרי עשיתם לילות כימים בנסיונות לעצור את הגירוש, ושחרפת הגירוש אינה מונחת חלילה לפתחיכם. כל מטרת המכתב היא בירור העבר ולימוד לקחיו למען העתיד.

המסקנות אליהן הגעתם בעקבות ניתוח המהלכים שהביאו לגירוש מוטעות לדעתי, ומחמיצות את העניין העיקרי.

ראשית, בנושא המאבק בכוחות הגירוש והנסיונות למנוע אותו.

יש לומר בכנות, שניתוח המאבק בראייה לאחור הוא ספקולטיבי בעיקרו בנוסח "מה היה קורה אילו", ואולי, לא היה לנו בכלל סיכוי לנצח כוחות כה רבים שגובו ע"י התקשורת, בית המשפט וכל כלבי השמירה של הדיקטטורה הישראלית.

יחד עם זאת, ניתוח דרכי המאבק חיוני בהבנת תוצאותיו והשלכותיו לעתיד.

היטבתם לתאר את נחיתותנו אל מול כוחות בלתי מוגבלים של ראש הממשלה, ואני מצטטת:
"אנו בנשינו וטפנו, והם באמצעי דיכוי בלתי מוגבלים. אנו בידיים פשוטות והם באזיקים הבאים לאוסרנו. לצדנו המוסר וההיסטוריה היהודית, ולצדם מדינות העולם כולו".

אכן, כוחנו לא היה באמצעים חומריים או בכוח פיזי, אלא בדבר אחד בלבד: הצדק שלצדנו, ונקיון כפינו.

מכאן, שיכולנו לנצל את כוחנו המוסרי וחולשתנו הטכנית דווקא לטובתנו, והדברים באו לידי מבחן בכפר מימון. טענתם חזור וטעון, שהושמעו איומים מפורשים להשתמש באלימות מזעזעת כלפי המפגינים, על נשיהם וטפם כאמור.

היו בידיכם, לפי האיגרת ששלחתם, "ידיעות מבוססות כי המשטרה מתכוונת לפעול ביד קשה במיוחד ולגרום במכוון לפגיעות בגוף ואולי אף בנפש".

הרשו לי לשאול אתכם מדוע, אם כן, לא פרסמתם באמצעי התקשורת ידיעות אלה, ומדוע לא הבאתם לידיעת הציבור הישראלי את העובדה שמשטרת ישראל עשויה לפתוח באש על מפגינים לא אלימים?!

יתרה מכך: מדוע לא הבאתם זאת לידיעתנו, המפגינים עצמם, והטלתם עלינו את האחריות לגורלנו ולגורל ילדינו?

יש לדעתי יסוד סביר להניח, שאל מול מצלמות הטלוויזיה מכל העולם, היתה המשטרה מהססת מאד לפעול באלימות קשה, קל וחומר באש חיה כלפי אזרחים לא חמושים ולא אלימים, והיינו יכולים אולי, שם בכפר מימון, להפוך את הקערה על פיה, ולצעוד כמתוכנן "לעזרת אחינו הגיבורים".

מה היא בעצם משמעות האמירה ש"מכיון שקיבלנו החלטה שלא לנקוט מצידנו באלימות, נותרנו בידיים קשורות"?! האם יציאה מכפר מימון, בידיים קשורות, על נשינו וטפינו נחשבת כאלימות?

לי נראה שהחלטתם שלא תופעל עלינו אלימות.

החלטתם למנוע מהמשטרה והיס"מ לפעול באלימות, לא בשבילנו המפגינים, שכן אנו, בהחלט לא היינו נוקטים באלימות בכל מקרה.

אך גם לאחר אירועי כפר מימון, אני וחברי המשכנו לבוא להפגנות.

הגענו לנתיבות ולאופקים, ובדרכים לא דרכים נסענו לציר כיסופים, על חשבון ימי עבודה וחופשה משפחתית.

כי האמנו שעוד ניתן להציל ולשנות, שעוד ניתן לנצח. לנצח בשדה הקרב, חברי מועצת יש"ע, לא ברוח בלבד.

ואילו עכשיו מתברר לי, שכבר בכפר מימון קיבלתם הכרעה עקרונית "של מסירות הנפש וניצחון הרוח". כלומר, ויתרתם מראש על ניצחון אמיתי, והחלטתם לנצח במישורים רוחניים בלבד.

אם כן, למה המשכתם לקרוא לנו להגיע? לשם מה? היינו מנצחים במישור הרוחני בתפילות בבתי הכנסת שלנו, או בכל דרך רוחנית אחרת חוץ משכיבה מתסכלת בחולות הלוהטים של הנגב.

ולעניין הכניעה וקבלת הדין: ההיתה זו רק "טעות טקטית" להתחבק עם המגרשים? הלוואי.

לאור המשפט הסוגר את האיגרת החיבוק עם המגרשים נראה יותר כחלק מהתפיסה השגויה בה אתם עדיין שבויים, האומרת "נמשיך לשרת בצה"ל, נמשיך ונראה בישראל הנבנית את ראשית צמיחת גאולתנו". אמירה זו, המסכמת את "חשבון הנפש" מעידה כאלף עדים שדבר לא הובן, ודבר לא נלמד.

אם הגירוש הוא פשע, ומבצעיו הם המוציאים לפועל של פשע זה, מדוע אתם קוראים להמשך שירות בצה"ל? מדוע לא קראתם לסרבנות?

מה תאמרו למתגייסים של היום בגירוש של מחר? שיסרבו פקודה? שיבצעו את הפקודה למרות שהיא מוגדרת כ"פשע"?

מה תאמרו לי כאם לארבעה בנים, שיגיעו עוד שנים ספורות לגיל 18, האם עלי לעודדם להתגייס ליחידה קרבית ולסכן את חייהם, כשהפקודות הניתנות להם מתחשבות קודם כל במניעת סבלה של האוכלוסיה הפלשתינית ורק אח"כ בשמירה על חיי החיילים? (עיין ערך בג"ץ בעניין "נוהל שכן")

מדוע שאשלח את ילדי לצבא (העם?) אם בעת הקרב יעדיף הרמטכ"ל להתחשב בדעתו של נשיא בית המשפט העליון וישלח לתוך מחנה הפליטים את טובי בנינו תוך סיכון ודאי של חייהם על פני האפשרות של הטלת פצצה מהאוויר על האויב (מחנה ג'נין במבצע חומת מגן)?!

סוגיית הצבא היא רק אחת מני רבות בסוגיות העומדות לפתחנו בפתח השנה החדשה.

עלינו לשאול את עצמנו בימים אלה" של מי המדינה הזאת בכלל? האם המדינה אכן יהודית דמוקרטית, ומשרתת את אינטרס העם היהודי, או שאולי, הרשו לי לפקפק, זו לא המציאות בישראל שנת תשס"ו.

המוצא הנוח והקל ביותר הוא להמשיך ולהחזיק בפרדיגמות הישנות והאהובות, לשקוע בשיגרה הברוכה, להקים עוד מאחזים ולקלוט עוד משפחות ליישובי יש"ע, אבל האמת היא, שבגירוש הבא, הקרוב לדעתי מאי פעם, כל זה לא יעזור.

בעזרתו האדיבה של צה"ל יפנו את אפרת תוך יומיים שלושה, וכך גם את אריאל ומעלה אדומים.

תמיד נהיה נחותים, עם ידיים קשורות מאחור, לא אלימים בעליל, אל מול צבא החיילים השחורים הצובא על דלתותינו.

אבל הסכנה העיקרית העולה מהאיגרת שלכם, היא הקריאה המוטעית של המציאות, והפיכת הכישלון לניצחון.

הדרישה המינימלית מחשבון נפש ציבורי כזה, הוא לומר את האמת, ואת האמת בלבד.

אחרי כשלון קולוסאלי כזה, של אובדן חבל ארץ פורח תוך מספר ימים, ללא מאבק וללא התנגדות בשטח, ותוך צניחה לתהומות הנשייה התודעתית תוך שבועות ספורים, לטעון ש"הרווחנו קידוש ה', הרווחנו את עם ישראל" זה ממש סוג של עיוורון הגובל בהכחשה עצמית.

כיצד בדיוק הרווחנו את עם ישראל, שישב בעת הגירוש במקרה הטוב מול הטלוויזיה ובמקרה הרע מול חוף הים בתורכיה?!

כיצד קידשנו בדיוק שם שמים כשתפילותינו "ה' הושיע המלך יעננו ביום קוראנו" נותרו ללא מענה, ואנו נותרנו ללא התשועה הגדולה?

ניצחון הרוח הוא ניצחון הנכשלים. מעולם לא נחגג שום חג בישראל ושום מועד לא קודש על "נצחון הרוח" ללא ביטויו המעשי.

את יציאת מצרים, פורים, חנוכה ויום העצמאות אנו זוכרים ומקדשים לא כי נצחנו ברוח, אלא כי ניצחנו באמת, במישור המעשי, בהבסת האויב הלכה למעשה בשדה הקרב האמיתי.

צום ט' באב לעומת זה נקבע כציון לחורבן ממשי.

לא עלה בדעתם של חז"ל להחליט שאמנם המקדש עלה באש, אוצרותיו נלקחו אחר כבוד לרומא, והעם היהודי איבד את ריבונותו על ארץ ישראל, אבל זה בעצם ניצחון! ברוח כמובן.

אל לנו להישבות בקסמן של מילים יפות וגבוהות המכסות על האמת ומציעות נחמת שקר בימים מרים אלו.

עלינו לאזור אומץ, להביט למציאות בעיניים פקוחות, לומר לעצמנו את האמת המרה והכואבת, ולהודות בכך שגנבו לנו את המדינה.

להודות בכאב אך ביושר שלנו כאזרחים, יש השפעה מעטה מאד, אם בכלל, על אופי החיים במדינה ועל החלטות הרות גורל המשפיעות על חיינו.

אתם עצמכם רמזתם לכך באיגרת, ולאחר הגירוש הדבר ברור מאי פעם:
המשטר הנוכחי המורכב מאוליגרכיות לא נבחרות בבית המשפט העליון, בתקשורת, באקדמיה, בתרבות וכדו', מותירות מרחב תמרון צר מאד למערכת הפוליטית, ולא מאפשרות לעם לומר את דברו. כך מתגשמת מולנו תכנית ההתנתקות בכנסת שכללה קרוב ל 70 מושבים לאומיים / דתיים / חרדים.

לא, אני לא שייכת מעכשיו לנטורי קרתא, ואינני פוסלת את המדינה בכלל.

המדינה אינה נושא הדיון אלא המשטר במדינה, ואותו יש לשנות.

אז מה עושים?

קודם כל עושים חשבון נפש אמיתי, אומרים את האמת בקול, וחיים בתודעה של אמת.

מקשיבים קשב רב לאנשים שחושבים אחרת, שיש להם כיווני מחשבה שונים.

ורק מתוך תודעה אמיתית הקוראת למלחמה מלחמה, לשלום שלום, לכישלון - כשלון ולא ניצחון, ניתן לגשת למשימה הבאה שהיא: השבת המדינה לעם.