חומת ערפאת

פגישת שרון אבו מאזן נדחתה בינתיים עד אחרי החגים, ולא מפני שאחד משניהם עסוק בבניית סוכה או רץ לשוק ארבעת המינים, אלא בגלל הנוסחה החדשה למזרח התיכון הישן: יש עם מי לדבר ואין על מה.

אורי אליצור , י"ג בתשרי תשס"ו

דעות אורי אליצור
אורי אליצור
באדיבות המשפחה
פגישת שרון אבו מאזן נדחתה בינתיים עד אחרי החגים, ולא מפני שאחד משניהם עסוק בבניית סוכה או רץ לשוק ארבעת המינים, אלא בגלל הנוסחה החדשה למזרח התיכון הישן: יש עם מי לדבר ואין על מה. לאבו מאזן אין שערות על הפנים, ו(אולי) אין דם על הידיים, אבל אין לו גם שום יכולת להגיע לאיזשהו הסכם על גבול עם ישראל, לא גבול קבע ולא גבול ביניים ולא גבול זמני שלקראת ביניים. כלום. והרי הגבול הוא השאלה, שאם יש לה תשובה הבעיות האחרות ייפתרו ואם אין לה תשובה לא עשינו כלום.

בימי ערפאת, החולמים וההוזים של מחנה השלום היו יכולים עוד איכשהו למכור לעצמם את האשליה שהראיס, מכוח יוקרתו ומעמדו ברחוב הפלשתיני, יהיה מסוגל להגיע לאיזשהו גבול מוסכם עם ישראל, והשאלה היא רק אם הוא ירצה. הקיצוניים והפתטיים שבשמאל שלנו היו לכן עולים אל ערפאת לרגל, להסביר לו בהיגיון ולתת לו קצת חום ואהבה, כדי שירצה. על אבו מאזן אין אפילו אשליה כזו. בכלל לא חשוב אם הוא רוצה או לא רוצה. הוא לא יכול. אין שום סיכוי שבעולם להגיע איתו להסכמה על גבול מוכר, ולו זמנית. אז על מה יישבו שרון ואבו? שני הג'נטלמנים הרי מסכימים, לדאבוננו, שצריך להקים פה מדינה פלשתינית. השאלה הבאה היא מה יהיו גבולותיה, וכאן אנחנו נתקעים. על השאלה הראשונה אין להם צורך לדבר, ועל השאלה השנייה אין להם טעם לדבר.

מיליארדים לריק

כדי לצאת מהמלכוד הזה, ולהכריח בכל זאת את הריבוע להיות עגול, הטרנד החדש הוא החד צדדי. הם לא רוצים? לא צריך. אנחנו נקבע את גבולנו בעצמנו. ירצו יאכלו לא ירצו לא יאכלו. לא שרון המציא את זה. אפילו לא מצנע. אבל שרון הוא יקיר העדה כי יש לו בולדוזרים, ואת מה שכל חולמי השמאל מדברים, הוא יודע לעשות. ובשנה הרעה הזאת, שעכשיו נפרדנו ממנה בלב מר ובגרון חנוק, הבולדוזרים של שרון לא רק הרסו באכזריות, הם גם בנו באכזריות ובנחישות. חומה אימתנית, מכוערת ומיותרת הולכת ומוקמת בנחישות וללא שום רגישות, לאורך מאות קילומטרים, וחותכת את ארץ ישראל לשניים.

חומת ערפאת אפשר לקרוא לה. גם מפני שהיא הישג ענק של הטרור הערפאתי, אבל בעיקר מפני שהיא התחליף של ערפאת. היא החלום החדש של מאוכזבי החלום הקודם על ערפאת שיחזיר לנו את מדינת ישראל הישנה והקטנה (כי זה הרי כל כך הגיוני, וכל כך שפוי, והאינטרס של כ-ו-ל-ם). אבל ערפאת אכזב, וגם מת, והיא באה במקומו. היא תחתום איתנו על הסכם הקבע הנכסף. היא תקבע את גבולותינו.

מיליארדים על מיליארדים נשפכים שם לריק. כל אלה שהסיתו את העניים והאומללים, ואת תושבי עיירות הפיתוח והשכונות, על הכסף שהולך להתנחלויות על חשבונם, פתאום שכחו אותם כשמדובר בחבית המיליארדים ללא תחתית, הנשפכת לפרויקט המגלומני הענק והמכוער הזה. לפתאים הם מוכרים את סיפור הגדר הביטחונית שתעצור את הפיגועים, והפתי לפעמים מאמין למה שאומרים לו אלף פעמים ואחת בתקשורת, לפעמים הפתי הוא עצמו איש תקשורת. אבל יוזמי הגדר ודוחפיה יודעים שלביטחון היא לא תועיל הרבה, ואת המחבלים המתאבדים היא לא תעצור.

היא תפורק

כבר עכשיו בעת ההודנא מחבלים חצו אותה כמה פעמים בתחבולות די פשוטות, וכאשר הארגונים יוכלו וירצו להוביל שוב גל של פיגועים, הם יתגברו על המכשול הזה בקלות יחסית. הדרך העיקרית להלחם בגל הבא של הטרור תהיה, בדיוק כמו לפני עידן הגדר, להכות בהם בבסיסי השילוח והאימונים שלהם, לאסוף מודיעין, להיכנס לתוך ערי המקלט שלהם וללכוד אותם שם. יוזמי הגדר יודעים שמבחינת הביטחון המיליארדים האלה נשפכים לריק.

אבל הם רוצים את הגדר כדי לקבוע באמצעותה את הגבול של מדינת ישראל. הגבול הוא החלום שלהם, למענו הם הביאו את ערפאת מטוניס עם עשרות אלפי מחבלים חמושים, למענו הם טמנו ראש בחול וחול, דיונות של חול, ועכשיו הם מוכנים למענו להשקיע מיליארדים בגדר, על חשבון עיירות הפיתוח, החינוך והבריאות, העניים והחולים. כמו שהאמינו בערפאת, הם מאמינים עכשיו בגדר. מאמינים שהגדר תקבל בדיעבד את הסכמת הערבים, או את הכרת שאר העולם, והיא תהיה גבולנו. והגדר תכזיב, כמו ערפאת. היא תיקח את מה שבצידה האחד ולא תיתן את מה שבצידה השני. הערבים לא יסכימו לה והעולם לא יכיר בה.

כמו ערפאת, כמו אבו מאזן, היא רק תיקח ולא תיתן. בסופו של דבר היא תתגלה כמיותרת, כמספקת הגנה ומקלט דווקא למחבלים שבצידה האחד ולא לתושבים שבצידה השני, והיא תפורק או תיהרס. חבל על כל פרוטה שמשקיעים בה.