הגירוש, והלקחים שעלינו להפיק

ביום שישי, ד' תשרי 7 באוקטובר, התקיים ב"משכנות שאננים" בירושלים דיון תחת הכותרת: הינתקות – לקחים מוסריים ואתיים.

פרופסור יואל אליצור , כ"ד בתשרי תשס"ו

חדשות אורח
חדשות אורח
צילום: iStock
ביום שישי, ד' תשרי 7 באוקטובר, התקיים ב"משכנות שאננים" בירושלים דיון תחת הכותרת: הינתקות – לקחים מוסריים ואתיים. יום העיון התחלק לשני חלקים, בחצי הראשון הרצאות "מקצועיות", ובחצי השני פאנל של הבעת דעות.

שבעה דוברים הופיעו ביום העיון, מהם אחד חצי ימני, יעקב עמידרור, שהדגיש שבצד התנגדותו הנחרצת לגירוש, העיקר הוא לציית לפקודות ולבצע אותן באותה מסירות שבה נלחמים באויב. עמידרור האריך לספר על המאמץ שהקדיש לעבור במסע הרצאות למען הציות בקרב יחידות צה"ל, במכינות הקדם-צבאיות ואף בישיבות בני עקיבא. הוא לא גילה לאלו ישיבות הוזמן. שאר הדוברים היו פרופסור אסא כשר שגם הנחה, גם פתח וגם סיכם, פרופ' שלמה אבינרי, שהתחרה באסא כשר על תפקיד הדובר הבוטה ביותר, ופרופסור אבי רביצקי.

שלושת ה"מקצועיים" היו: שי ניצן המשנה לפרקליט המדינה, עו"ד יהודית קרפ, שהופיעה תחת הכותרת "המרכז לאתיקה בירושלים", וסא"ל צור קרן, ראש ענף פסיכולוגיה צבאית בזרועות היבשה בצה"ל. כמובן, שלא הוזמן שום מגורש אותנטי שיספר את סיפורו וגם לא שום דובר, שמימין לעמידרור.

מה חיפשתי אני בין השאננים הללו? שמעתי על הכנס ושוכנעתי שחשוב לבוא ולנסות להציג בפני הנאספים גם את האמת שלנו. ההזדמנות היא שלב הפאנל, שבו על פי רוב, הקהל מציג שאלות למתדיינים. עשיתי קצת שעורי בית, הצטיידתי ב"קוד האתי" של צה"ל מפרי עטו של אסא כשר, שבו כתוב: "חייל לא יפעיל את כוחו נגד בני אדם שאינם לוחמים ויעשה כל שביכולתו לשמור על חייהם, כבודם ורכושם", "מטרת צה"ל היא להגן על קיומה של מדינת ישראל, על עצמאותה ועל בטחון אזרחיה ותושביה", "צה"ל וחייליו מחויבים לשמור על כבוד האדם".

"כל אדם הוא בעל ערך שאינו מותנה במוצא, בדת, בלאום, במין, המעמד ובתפקיד", "החייל יקפיד על מתן פקודות חוקיות בלבד, ולא יציית לפקודות בלתי חוקיות בעליל". התכוננתי לגלות לנוכחים שהייתי בעבר חניך של רביצקי בבני עקיבא ולשמחתי לא הושפעתי ממנו הרבה. רציתי לספר שבתקופה הסמוכה לגירוש עסקתי כל הזמן בהסתת חיילים לשמור מכל משמר על ה"קוד האתי", לא לגרש ילדים שאינם לוחמים מן הבית שבו נולדו, לא לצור על מושב דתי בנגב ולא לחסום אזרחים החשים לעזרת אחיהם.

קיוויתי שיהיה לי גם פירור של זמן לצטט את פסק הדין של אהרון ברק בדבר חוסר האנושיות שבהוצאת אדם מביתו ואפילו אם יועבר לסביבה דומה ויפוצה, ניתן במענה לעתירה של מחבלים ומנע גירושם מרמאללה לעזה.

כדי לעמוד במשימה הגעתי מוקדם, תפסתי מקום בשורה הראשונה מול הבמה, ונמנעתי מקריאות ביניים, חוץ ממקרה אחד, שבו לא יכולתי להתאפק. היה זה כאשר פרופ' שלמה אבינרי הסביר שממשלות ישראל אשמות בכך שלא אמרו למתנחלים שהם משתתפים בדבר שעלול להסתיים בפינוי, וכך השלו אותם להשקיע לריק את כספם, "או יותר נכון את כספנו שלנו". המילים האחרונות זכו למחיאות כפיים מצד הקהל, וכאן חשתי חובה לצעוק: "את הבית שלי קניתי בכסף שלי".

מה קרה בסוף? בסוף לא ניתנה זכות דיבור לקהל. אסא כשר גם הנחה, גם שאל, גם ענה ולבסוף גם סיכם באריכות וסיים בקביעה שהרעיון בדבר זכותו של יהודי לגור בכל מקום בארץ ישראל הוא קץ הרעיון הציוני, הוא קטסטרופאלי כיוון שזה יחייב לתת לכל ערבי לגור ברמת אביב. ואז אמר במפתיע: תם המפגש, תודה לכולכם ושנה טובה. ברגע זה הרשיתי לעצמי לקרוא בקול כמה משפטים על החד-צדדיות וחוסר הסובלנות של האירוע, אבל זה היה כבר מאוחר מדי.

האם זה היה סתם בזבוז של יום? לא, כי למדתי ביום הזה כמה דברים, ואותם אני רוצה לחלוק עם הקוראים. הדוברים האידיאולוגיים לא נתנו משהו מעבר לכאב הבטן שאפשר לקבל מקריאת גיליון מקרי של עיתון "הארץ", אבל היה חשוב לשמוע את "המקצועיים". אקדים ואומר שאינני כולל בין "המקצועיים" את יהודית קרפ, למרות שתוכנית יום העיון הציגה אותה ככזאת. יהודית קרפ הקדישה את הרצאתה ל"מעורבות ילדים בהתנתקות", אבל היא מיעטה לדבר על נושאים כמו הכאת ילדים בידי שוטרים או כליאת נערות בנות 14 לזמן ממושך בגלל "העלבת שוטרת". את הפעולה הזאת היא הזכירה תוך כדי טענה על המערכת שעצרה עד תום ההליכים "את בת הארבע עשרה ולא את הרבנים".

עו"ד קרפ העדיפה להתמקד באשמת ההורים והמבוגרים העושים "שימוש מניפולטיבי" בילדיהם ומסיתים אותם לבצע פעילות בלתי חוקית. היא ציטטה לשבח הורים ש"מנעו מילדיהם את הטראומה" בכך שהרחיקו אותם מבעוד מועד מן הפינוי, וסיימה באזהרה מפני הילדים שגדלים לשנאה, מלאים באמונות משיחיות, שעתידים להיות איום על הדמוקרטיה, אם כי "אני לא רוצה להכליל, היו גם ילדים אחרים".

שני המקצועיים האמיתיים היו: שי ניצן מהפרקליטות וצור קרן הפסיכולוג הצבאי. חשוב לשמוע מה הם אומרים, בעיקר כדי להתכונן טוב יותר לניסיון העקירה הבא עלינו לרעה.

שי ניצן שדיבר בנושא: "היחס לעבריינות אידיאולוגית בהתנתקות" הציג את המדיניות של הפרקליטות. אם הבנתי נכון את הדברים אפשר לתמצת ולומר שהמדיניות הייתה להשתמש בחוק לשם "הגנה על הדמוקרטיה". כלומר, עבירות ועונשים נמדדו לאו דווקא לפי חומרתם בחוק, ולא בהשוואה לתקדימים, אלא לפי מידת מסוכנותם לביצוע ה"התנתקות". "לשמחתנו, בתי המשפט קיבלו את הגישה שלנו, זה לא היה ברור מלכתחילה, שורה של פסקי דין, עד בית המשפט העליון תמכו בגישה שלנו".

לאור מדיניות זו ראינו את חובתנו לשמור מכל משמר את זכותם של אנשים להפגין על פי החוק, לא לפגוע במפגינים ובמחלקי סרטים ולהתיר אפילו את הסיסמה: "שרון דיקטטור". הבהרנו למשטרה לא להוריד אפילו את השלטים "שרון ומופז פושעי מלחמה" . "אומנם היו מקרים ששוטרים בלהט המשימה עצרו מחלקי סרטים כתומים, ואף נכנסו לבית ספר וישיבה והורידו כרזות, היו מקרים שסירבו להתיר כניסה בחולצה כתומה למקומות ציבוריים, אבל זו הייתה חריגה, זה לא היה על דעתנו".

בתחום הפעילות האקטיבית שסיכנה את ה"התנתקות" מזכיר שי ניצן את התכנון לנתק ארונות חשמל וקווי בזק ואת הנינג'ות, שאילולא חשיפת ה"מפעל" בבית גמליאל, היו עלולות לשבש את הגירוש באופן חמור. שי ניצן מזהיר במיוחד מפני חסימת הכבישים: "ניסוי הכלים" ב-16 במאי הבהיל את המערכות, מחאה עממית, אלפי אנשים במאות נקודות, "רעיון מאד נבון מבחינתם".

"חסימת הכבישים הייתה הדבר האפקטיבי ביותר והמסוכן ביותר להחלטת הממשלה החוקית". מדיניותנו הייתה יד קשה. המשטרה נשלחה לפזר, נעצרו מאות ואלפי אנשים והועמדו לדין. סך הכל בכל הפעולות נעצרו מעל 6,000 איש. כתבי אישום הוגשו נגד כ-700 איש. סעיף ההמרדה הוא סעיף בעייתי ביותר. הוא לקוח מהמשפט הבריטי והגדרתו רחבה ומעורפלת. משהו כמו "מי שעושה פעולה העשויה להביא לביטול מעשה ממשלתי או לגרום למדנים או לאי-נחת בקרב תושבי הארץ".

אפשר לעצור על פי סעיף זה כמעט כל אדם העוסק בפעילות ציבורית או עיתונאית כל שהיא. זו עבירה שאנחנו מאד נזהרים בה. היו בעבר קריאות לבטלה או להחליפה. הפעם השתמשנו בה. שני ראשי "הבית הלאומי" נעצרו מייד לאחר "ניסוי הכלים" ועד לאחר ההתנתקות. הפעילות הייתה מוצלחת וביום פקודה לא היו חסימות. אילו בוצעה תוכניתם של אנשי "הבית הלאומי" לחסום את המדינה בכל יום שני ורביעי מרגע התחלת ההתנתקות, היינו בבעיה קשה. דברי שי ניצן.

"נושא שני שבו הופעלה המערכת בכל הכוח היה הסרבנות. כאשר בא חייל וסירב, שם הייתה יד ברזל ", כולל גרירה על הקרקע ומכות רצח בכפר דרום".

סא"ל צור קרן, שדיבר בנושא:"הכנה מנטאלית לכוחות הפינוי", פתח: "צריך לומר ביושר שההצלחה, so called, של ההתנתקות קשורה בהתנהגות הצד השני, המתנחלים ותומכיהם, שהתנהגו באיפוק בדרך כלל. ציפינו לדברים הרבה יותר חמורים. המתנחלים נהגו באיפוק ובאחריות". בהמשך דבריו סיפר על העבודה המאומצת במשך כשנה ועל המאמצים המיוחדים שנעשו תוך כדי הגירוש.

אין תקדים בעולם ולא בארץ למבצע כזה שלא כנגד אויב, גם הוצאת הצרפתים מאלג'יר ופינוי ימית לא היו דומים למבצע הזה, והיה צריך להמציא את הכל יש מאין. צור קרן, בניגוד להרבה מן הרבנים ומנהיגי הציבור שלנו מדגיש את חשיבות הבהירות: "הנחיתי להשתמש בשפה צבאית ברורה ולא מתפתלת, הנחיות ברורות, כוחות ומשימות. הסיסמה 'נחישות ורגישות' "היא בחירה שלנו" והיא מין אקסימורון - תרתי דסתרי.

במשימה צבאית תמיד יש אויב. חייל יוצא למשימה בידיעה שהוא מוכן להקריב את חייו וליטול את חיי העומד מולו, זו בעצם הנחישות. יש חשש שייהפכו לקלגסים, לרובוטים בלי להבין שכאן מדובר במשימה אחרת. הצד השני הוא הרגישות. אבל יש כאן משימה של פינוי אחינו מבתיהם, יש חשש שאנשים יישבו על הרצפה ויבכו, ופשוט לא יהיו מסוגלים. האתגר היה למנוע גרירה לאחת משתי הקיצוניות האלה.

הקרנו הרבה פינויים מימית וממאחזים 'בלתי חוקיים'. עשינו אין-סוף סימולציות. ביקשנו מאנשים לחוות דעה איך לעשות ואיך לשפר. ככל שהתקדמנו, הם התקדמו בהבנת מה שמצפה להם, דברים שיוטחו כנגדם, לחץ ממוקד על קבוצות בתוך הכוח המפנה - על בנות, על דרוזים ובמיוחד על חובשי כיפות. היה לנו פסיכולוג חובש כיפה, הפעלנו 40-30 פסיכולוגים, פסיכולוג לכל גדוד, שלא הצליח לעמוד מול העלבונות שהוטחו בו והסיר את הכיפה ובמקומה חבש כובע.

בתקופת ה"התנתקות" עצמה ביצענו סיכום של כל יום. האפקט כאן היה בשני היבטים:

א. מבצעי: בדיקה עניינית של ביצועים ואיך לשפר למחר, אם לקח היום כך וכך שעות, איך עושים זאת מחר מהר יותר.

ב. מנטאלית: הצוות ישב ודיבר על החוויות שעבר, מה היה קשה יותר ומה קל יותר, איפה הם מבינים את הכאב של הצד השני, נוצרו קשרי עומק בין חברי הצוותים שבאו מעולמות שונים מאד, קצין קרבי עם ג'ובניק מהקריה, עם "לוחמת" מגדוד קרקאל וכו'. קשרים אלו אפשרו לצוותים לעבוד ביעילות ושיתוף פעולה.

עד כאן הדברים כפי שקלטתי ורשמתי. ייתכן שהיו דברים חשובים שלא נאמרו. חשוב שנכיר את הדברים ונלמד מהם איך להתכונן לעתיד הקשה שמצפה לנו, איך לא לחזור על שגיאות שעלו לנו באסון, איך לפתח את היכולות החזקות שלנו, איך להפתיע, לא למלא את התפקיד שאותו הם מועידים לנו בתרגוליהם, איך לתקוף את מהרסינו ומחריבינו בנקודות הרכות שלהם.