מלאכים כבני אדם

כידוע לכם באמצע יולי ירדנו לנתיבות ולכפר מיימון, בתחילת אוגוסט לשדרות ואופקים ובאמצע אוגוסט למחרת ט' באב התפצלנו למספר מוקדים.

אורח באתר , כ"ד בתשרי תשס"ו

דעות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7
חברים יקרים, הפעילות הכתומה זיכתה אותי במפגשים עם מספר דמויות מיוחדות.

כידוע לכם באמצע יולי ירדנו לנתיבות ולכפר מיימון, בתחילת אוגוסט לשדרות ואופקים ובאמצע אוגוסט למחרת ט' באב התפצלנו למספר מוקדים.

ביום למחרת העצרת בשדרות, כ"ז תמוז, כשהיינו בפארק אופקים נקראנו ע"י מטה "יהודי לא מגרש יהודי" להשתתף בפעילות "פנים אל פנים" בבית ספר גדול באופקים בו כוחות הגירוש עברו "הכנה מנטאלית אחרונה" לקראת הגירוש הקרב ובא.

הגענו רגלית לאזור בית הספר. השעה הייתה שעת אחה"צ מוקדמת ביום חם מאוד. רוב החבר'ה התמקמו מול הכניסה לבית הספר והפגינו עם שלטים, ומגפונים.

רק מיעוט קטן חצה את הכביש, התחמק באלגנטיות מהשוטרים וניסה ליצור קשר בלתי אמצעי עם החיילים ובעיקר עם הקצינים, שסיימו זה עתה את "ההכשרה המנטאלית היומית" שלהם, והיו בדרכם לעלות לרכבים ולאוטובוסים לכיוון "עיר האוהלים".

היו שם 3-4 בחורות צעירות. בלטה מאוד בחורה עם כיסוי ראש, ששוחחה עם החיילים ובעיקר עם הקצינים בנועם ובתבונה וזכתה לקשב רב. לא הכרתי אותה קודם אך בין שיחה לשיחה עקבתי אחריה בהערכה גדולה. היה בה שפע של חן, פנימי וחיצוני, שכל טוב, וביטחון עצמי. היא לא התנשאה, ולא התנצלה. בחורה צעירה מדברת עם אלופי משנה בגובה העיניים.

בין השאר, היא אמרה דברים נוקבים על מחיר הדמים אותו נשלם ממתקפות טרור אם אכן יתבצע החורבן, והמחבלים יזכו באותה רוח גבית. כל דבריה נאמרו ללא שמץ של "התלהמות". אדרבה, היא שידרה אצילות וכבוד.

עם החיילים הצעירים קשה היה לתקשר, הרי רק לפני דקות בכירי הפסיכולוגים בצה"ל טחנו להם את "נוהל הקרב" החדש: אל תיצרו קשר עין! אל תגיבו!

אך היו שם גם כמה וכמה אלופי משנה, וניכר היה שדבריה שיוצאים מן הלב, מוצאים נתיבות לתודעתם והתפתחה במקום שיחה "חופשית" באופן יחסי. ביקשתי מהקצינים לא להזדהות ולדבר בחופשיות.

לאחר כחצי שעה אחרוני הקצינים עזבו את המקום. נפרדתי לשלום מאותה בחורה, הצטרפתי לכמה חברים נוספים מקיבוץ לביא ושמנו את פעמינו חזרה לכיוון פארק אופקים.

בפארק אופקים נתבקשתי לארגן כ- 10 חברה המוכרים לי היטב ולהצטרף להליכה לילית, וכך היה. לא נאריך, אך בקצרה רבה, בסיום הליכה שקטה מאוד (השטח שרץ "מעגלים" של כוחות ביטחון) של כ- 10 קילומטר, קצת לפני אור ראשון, מעל 200 חבר'ה עמוסי ציוד ומים מפתיעים את כל כוחות המשטרה והצבא ונכנסים בריצה קלה ליישוב ניסנית בצפון הרצועה.

זה היה בבוקר כ"ח תמוז. החבר'ה היו סטודנטים מתא כתום, מרצים מחוג הפרופסורים, קבוצה גדולה מהגולן, קיבוצניקים מהצפון ועוד הרבה חבר'ה טובים שלא הכרתי. היה לילה חשוך, הלכנו בדממה בטור עורפי, כך שאת רוב החברים לטור ראיתי רק בבוקר...

זמן קצר אחרי כניסתנו לניסנית נעצרנו, הובלנו למשטרת "ארז", התפללנו שחרית, ורוכזנו במשטח שהקיף את בניין המשטרה. הייתה כמובן תכונה רבה. לא כל יום משטרת ארז לוכדת מעל 200 קרימינלים "על חם". לפיכך כוחות צבא הובהלו למקום בכדי לארגן טבעת של חיילים סביבנו שמא ננסה לברוח...

למרות שלרובנו לא היו כוונות להיעצר, מצב הרוח היה מצוין, אך כיוון שהלכנו כל הלילה, והיינו קצת עייפים ורעבים, ישבנו, שתינו ואכלנו משהוא, התחילו טלפונים הביתה, ל"חוננו", וכו'. ופתאום אני רואה את אותה בחורה צעירה ונמרצת עם כיסוי הראש עומדת בסמוך לחיילים ומשוחחת איתם על ענייני דיומא- "פנים אל פנים". אחד החיילים רצה להניח תפילין והיא כמובן דאגה לעניין מייד.

לאחר כשעה נוספת נלקחנו באוטובוסים דרומה לכלא אוהלי קידר. שם היינו סגורים באוטובוסים כמה שעות טובות. רובנו שוחררנו בתנאים מגבילים לאחר שהזדהינו, והתחלנו לנוע צפונה הביתה.

את "אותה בחורה" לא ראיתי יותר. היא לא הייתה באוטובוס איתי באוהלי קידר, ובפעילויות בהמשך היינו כנראה במקומות אחרים. עד ש... כשפתחתי עיתון בחג ראשון של סוכות, וראיתי את תמונתה בעיתון. כלום לא השתנה. אותה בחורה, אותו כיסוי ראש, אותה חולצה, אותו צמיד כתום ואותו חיוך מקסים, כשהיא סמוכה לאותה שורת החיילים שהובאו לשמור עלינו במשטרת ארז.

היא נרצחה בפיגוע בצומת גוש עציון. שמה מתת רוזנפלד- אדלר הי"ד.


יהי זכרה הקדוש לברכה.