שמעון פרס בקרב ההישרדות האחרון

בדומה ל"הידרה" – נחש המים בעל תשעה הראשים מהמיתולוגיה היוונית, שכל אחד מהראשים שנחתך הפך מיד לשניים – כך גם שמעון פרס שב וחוזר אחרי כל תבוסה, מחוזק מתמיד, לראשות העבודה.

יוסף "עבו" עברון , ג' בחשון תשס"ו


שמעון פרס, שמעודו לא שירת בצה"ל ולא נטל חלק
אף באחד מקרבות מלחמות ישראל- משנן לאריק שרון
פרק בתורת ההישרדות במישור האסטרטגי פוליטי.

מי אתה, שמעון?

בדומה ל"הידרה" – נחש המים בעל תשעה הראשים מהמיתולוגיה היוונית, שכל אחד מהראשים שנחתך הפך מיד לשניים – כך גם שמעון פרס שב וחוזר אחרי כל תבוסה, מחוזק מתמיד, לראשות העבודה. גם הפעם, כשנדמה היה, שהניצחון כבר מונח בכיסו, צצה הופעתו הבלתי צפויה של עמיר פרץ והעמידה בספק את "זכייתו הבטוחה". זוהי קללת הגורל המלווה אותו לאורך כל הקריירה הפוליטית - מסף הניצחון אל נקודת הבראשית.

הוא לא שירת בצה"ל - אך חסרו לו הדרגות על הכתפיים

על מלחמת הקוממיות השקיף ממקום מושבו המרווח במטה הכללי שעל שפת ימה של תל אביב; יחד עם עוד אחד עשר מבין עובדי המטה טיפס במאי 1948 על גג "הבית האדום", נשבע אמונים לצה"ל, קיבל כרטיס מגויס (השמור עמו בגאווה עד היום), ובזה תמה פארסת הגיוס של שמעון פרס ועמה הפרק הצבאי. לתמהים מקרב תומכיו הוא יודע לספר, "שפעמיים, במרוצת מלחמת השחרור, ביקש לעבור ליחידת שדה – ובקשותיו נדחו על ידי בן גוריון..." למרבה הפלא, אין שום מסמך המאשר זאת. אך נראה, שנושא השתמטותו מהשירות בצה"ל מעיב לא מעט על תדמיתו הפוליטית המושלמת , בראיון עיתונאי עם כתבת ידיעות אחרונות, אמירה לם, ב-17 ביוני השנה, הוא נזכר לספר, שבין הדברים המעטים שהוא מצר עליהם היה סירובו להיענות להצעתו של הרמטכ"ל הראשון, יעקב דורי, "לקבל דרגה של סגן אלוף" (סתם כך, בלי לשרת בכלל בצה"ל, בתוקף שירותו כפקיד במשרד הביטחון...). אך מאלפת עוד יותר הסיבה לצערו על "שסירב לאותה הצעה", וכך הוא אומר לכתבת המראיינת: "יכול להיות שבגלל שלא היו לי דרגות על הכתפיים חסרו לי מדי פעם 10 אלפים או 15 אלף קולות..."

המאבק המתמשך של "הצעיר הנצחי" ב"זקני" מפלגתו

בגיל 35 ניהל פרס מאבק עיקש נגד הנהגת "הוותיקים". הוא נמנה אז על קבוצת "הצעירים הביצועיסטים". יריביו לעת ההיא היו בגילאי ה-50-60 :
פנחס ספיר (52), פנחס לבון (54), אבא אבן (43), לוי אשכול (63), שרת (64).

לעזרתו גייס אפילו את דה גול: "בניגוד לחבריי במפא"י", העיר בציניות, "דה גול סבור שגיל 67 איננו הגיל, שבו מתחילה תסיסת הנעורים כי אם הגיל שבו פורשים מהחיים המדיניים...". ההיסטוריה חוזרת על עצמה לעתים בצורה אירונית:

בשנות ה-80 לחייו מנהל פרס קרב מאסף נואש נגד אותם הגילאים. רק הדמויות התחלפו:
עמרם מצנע(60), אהוד ברק(63), מתן וילנאי(61), עמיר פרץ(53), בנימין בן אליעזר(69).

הוא עצמו "צעיר" בן 83 מוסיף לדדות בביצה הפוליטית בדרכו המובסת אל פסגת השלטון. הפעם לא כ"ביצועיסט מלחמתי" אלא באצטלא חדשה של "רודף שלום" המטיף ל"מזרח תיכון חדש", "שמוכן אפילו לטאטא רחובות עבור השלום". אפילו בנו, יוני, קורא: "אבא, לך הביתה...די מספיק...עשית את שלך...הגיע הזמן שיכנסו צעירים יותר לפוליטיקה..." (מקומון – זמן מעריב).

מודל החיקוי העיקרי שלו הוא בן גוריון
ונושא הערצתו הנצחי – משה דיין


לאורך כל מסלול הקריירה הפוליטית שלו לא הגה שום רעיון מדיני מקורי משל עצמו. הכל שאוב מאחרים, חיקוי מתורגם למציאות הישראלית. בתום כל פגישה עם אישיות מפורסמת בעולם הוא אץ לרשום ביומנו אילו רעיונות חדשים דלה מאותה פגישה, כדי לשוב ולהציגם כרעיונותיו המקוריים. מעת לעת הוא גם מחקה את דרך התנהגותם, את אופי תגובותיהם, את צורת דיבורם של מדינאים מאנשי שיחו. לזמן מה הוא אף סיגל לעצמו קול עמוק וצרוד כקולו של הנרי קיסינג'ר.

אולם מודל החיקוי העיקרי שלו היה ונותר, דוד בן גוריון. עוד במערכת סיני הראשונה, ב- 1956, שפרס היה מיוזמיה העיקריים, דימה עצמו בעיני רוחו ליורשו של בן גוריון ואף ציין ביומנו, שאישיות צרפתית ידועה הצביעה עליו בתור שכזה. ואכן, בהופעותיו במרכז מפלגתו ובכנסת הוא מנסה מדי פעם לחקות את קולו התקיף והנמרץ של בן גוריון, כדי לשתק את יריביו, אך כרגיל מעלה חרס. חיש מהר למד, שאולי ניתן לחקות את דרך דיבורו ואת תנועותיו של מורו ורבו, אך לא את אישיותו. ושמעון פרס, למרבה הצער, איננו ולא יהיה דוד בן גוריון. ושום הופעה קרקסית לא תשטה בציבור, כי בחושו הבריא ידע תמיד להבחין בין מקור לזיוף.

אם זקוק היה להוכחה, קיבל אותה במרכז מפלגתו, שעה שעלה על הבמה, כדי למחוק אחת ולתמיד את כינוי המפסידן , שדבק בו (לאחר שחזר והפסיד בכל מערכת בחירות – פנימית או חיצונית) וזעק בכל כוחו, כשהוא מחקה כמיטב יכולתו את קולו הרועם של בן גוריון: "האם אני 'לוזר' ? וחברי המרכז השיבו פה אחד: כן! כן!

נושא הערצה אחר שלו היה משה דיין, שאותו ניסה לחקות, ככל שרק עלה בידו. ביום השבעתו של דיין כשר החקלאות, ב-17 בדצמבר 1959, רשם שמעון פרס ביומנו: "משה נראה חגיגי מאוד בחליפתו הכהה, שעניבה אדומה מפארת אותה. הוא יפה להפליא ואישיותו מתבלטת מחדש בנסיבות שונות לחלוטין..."

"הגדר הטובה" בין ישראל ללבנון ב-1975 (שפרס כה הרבה להתפאר בה) לא הייתה אלא חיקוי, באיחור של שמונה שנים, של "הגשרים הפתוחים" שהגה משה דיין ב-1967.

"הוא אהב והעריץ את דיין כל השנים", כותב מתי גולן בספרו, "פרס", "אולי משום שדיין היה כל מה שהוא רצה להיות – ולא יכול". דיין, לעומת זאת, רק לעתים נדירות יצא להגנתו של פרס, או אמר עליו מילה טובה. גם כאשר הזכיר אותו בדיבור או בכתיבה היה זה כמי שכפאו שד".

ערב מלחמת ששת הימים לחם פרס כארי במסגרת רפ"י (רשימתו של בן גוריון שהתפלגה ממפא"י), למינויו של דיין כשר ביטחון. כשהלחץ הציבורי עשה את שלו, ודיין קיבל את תיק הביטחון, המתין פרס בדריכות לקריאה טלפונית ממשה לשמש כסגנו, "כשהצלצול בושש לבוא", סיפרה לי חברת הכנסת לשעבר, חנה למדן, "פנתה משלחת עסקנים מרפ"י אל דיין לברר פשר "העיכוב" אלא שדיין השתיקם בבת יד: הדבר אינו בא בחשבון...אל תעזו להעלות שוב את הנושא, כדי לא לפגוע בכבודו של שמעון...".

תחביבו: משחקי מילים ריקים מתוכן

הוא אוהב משחקי מלים, לעתים עד כדי גיחוך.
למטבעות הלשון: "חרות היא עבדות", "מלחמה היא שלום" של ג'ורג' אורוול בספרו "1984" – נוספה סיסמה חדשה מפיו של שמעון פרס: "גירוש הוא הצלה".

בסיורו בקיבוצי עמק יזרעאל חלק המשנה לראש הממשלה על סיסמת המתנחלים, "יהודי אינו מגרש יהודי". "זה איננו גירוש", טען, "אלא הצלה... תוכנית ההתנתקות היא הזזת יהודים משטח לא ישראלי אל תוך מדינת ישראל, כדי להביא ביטחון ושלום לאזרחיה..."

בדיון בהצעת החוק שאוסרת על עמיר פרץ לכהן במקביל כיו"ר ההסתדרות וכחבר בכנסת, העלה שמעון פרס עוד אחד מרעיונותיו המבריקים:
"לאסור במקביל גם על שר האוצר להיות חבר כנסת..."

הנימוק: שר האוצר שומר על ההון – ומזכיר ההסתדרות שומר על העובדים.
הדברים הוציא מכליו את ח"כ יוסף לפיד: "זאת האמירה המשונה ביותר שאי פעם שמעתי, בדומה לכך ניתן לומר, ששר הבריאות מייצג את המחלות... "

הפגנת נוכחות חלק ממלחמת ההישרדות

ככל שהלכו וקרבו מועדי "ההתנתקות" ו"הפריימריס" לפני דחייתם בעקבות הזיופים, כן התרבו גם הופעותיו התקשורתיות של שמעון פרס. שעה שסבר ש"הפריימריס" בעבודה הן מאחורי הדלת – לא עבר עליו יום בלי הכרזה חדשה, בלי איזו אמירת כנף "חכמה". עפ"י רוב נמחקו הללו מהתודעה הציבורית תוך פחות מיממה, אך למחרת באו אחרות במקומן, חדשות לבקרים; נואלות ככל שהיו. העיקר: לא לפנות את הבמה הציבורית ולו ליום, לשרוד...לשרוד בכל מחיר.

ביום ראשון, 19 ביוני מבשרים כלי התקשורת על פגישתו המיועדת של פרס עם שרת החוץ האמריקנית, הגב' קונדוליסה רייס. רשות השידור הממלכתית חוזרת על ההודעה המשמחת כמעט מדי שעה. הפגישה עצמה הייתה בנאלית. פרס שב והלין על מר גורלם של ערביי עזה אם ישראל לא תאפשר להם חופש תנועה של אנשים וסחורות לאחר ההינתקות. השרה, מצידה, האזינה בנימוס. ואז, בהברקה של רגע, מסונוור מהבזקי המצלמות, עוצם פרס את עיניו ומרעיף נשיקה על לחיה של השרה הנדהמת.

כלי התקשורת עטים על המציאה: תמונה אחת תמיד שווה יותר מאלף מלים.

למחרת – יום שני, 20 ביוני - פרס שוב בכותרות:



חשיפת הזיופים - בעיטה אל נקודת הבראשית

מסע הפרסומת העצמי צבר תאוצה:
ואז, כרעם ביום בהיר, נחשפה פרשת הזיופים והכה לו את כל הקערה על פיה. שמעון פרס, שכבר ראה עצמו מכהן כיו"ר הנבחר הקבוע, שוב ספג את הבעיטה, שהוא כה מורגל אליה, "הבעיטה של הרגע האחרון" המחזירה אותו כשהוא על סף הניצחון, אל נקודת המוצא ההתחלתית. אל הבראשית. זהו סיוט הרודף אותו לכל אורך מסלול חייו, וב-1998 אף חיבר ספר בשם, "בראשית חדשה".

לא אסכים לשום דחייה של הפריימריס, הכריז באוזני חבריו. הוא תקף בחריפות את קריאתו של כבל ואמר, "כי אם הבחירות יידחו לכמה חודשים לא תהיה עוד מפלגה...".

כשהבין שלא יהיה עוד מנוס מדחייה, הזדרז להבהיר, "שמבחינתו, די בבדיקה בת עשרה ימים, ולכן, ניתן יהיה לערוך את הפריימריס בתוך שלושה שבועות...".

למחרת, בעקבת הסערה הציבורית, מיהר ליישר קו עם מזכ"ל המפלגה והודיע, כי הוא תומך במהלכיו ומוותר על דרישתו לקיים את הבחירות תוך שבועיים... וזאת, כמובן, "כדי לשמור על שלמות המפלגה ו טוהר המידות".

יצחק רבין טבע לפרס את הכינוי אבי ה"תרגיל המסריח"

ניסיונו הכושל של פרס ב-1990 להקים ממשלת שמאל-חרדים בראשותו, מאחורי גבו של ראש הממשלה המכהן, יצחק שמיר, בעוד הוא משמש שר באותה קואליציה, זיכהו בכינוי המפוקפק "אבי התרגיל המסריח". אגב, מי שטבע בדיעבד את השם "התרגיל המסריח" היה יצחק רבין, שטען, "הבלוף הזה וכל ההסתאבות שבאה לחיים הפוליטיים בישראל בניסיון להרכיב ממשלה צרה נכשל לא רק באופן טקטי אלא גם קונספטואלית...".

לימים, כשרבין שימש כראש הממשלה ופרס כשר הביטחון, הפך הוא עצמו מטרה לחתרנותו של פרס, וכך כותב יצחק רבין ב"פנקס שירות" (עמ' 534): "הנחת היסוד 'המוצקה', שעליה ביסס חתרן בלתי-נלאה זה את אשליותיו הייתה, שבינו לבין ראשות הממשלה אין מחסום אלא יצחק רבין...די לו אפוא לסלק אותי מדרכו ולהישבע את שבועת האמונים כראש הממשלה... הלהיטות הזאת לא ידעה גבול, הדחף הזה לא הכיר מגבלות. 'הכול מותר'..."

שמעון פרס הוכחה חיה לפתגם - אין לך דבר קבוע יותר מהזמני

לפני כשנתיים נבחר שמעון פרס ליושב ראש זמני של מפלגת העבודה, כדי לשקמה ולהכינה לקראת הפריימריס לבחירת יושב ראש קבוע שיובילה להתמודדות נגד הליכוד, תוך שהוא מצהיר ומבטיח, שלא יציג את מועמדותו לתפקיד.

במקום את המפלגה, שיקם פרס את עצמו, כשהוא מתכחש במצח נחושה להבטחתו, שלא להציג את מועמדותו בפריימריס. מפלגת העבודה בהנהגתו הולכת ומאבדת את צביונה הציוני ואת ערכיה הממלכתיים והופכת למפלגה של מיעוטים ושמאלנים. והנה באה פרשת הזיופים והגיע שלב השאלות הקשות. כתב אטילה שומפלבי ב-YNET:

"וישנן אין ספור שאלות אל היושב ראש, שמעון פרס, שטייל בעולם באירועים בינלאומיים של האינטרנציונאל הסוציאליסטי כאילו אין מחר, ואת ידו משך כנשוך נחש מההתעסקות במפקד. 'אני מועמד', היה אומר לעיתונאים, 'זה לא יאה שאתעסק במפקד'. אלא שפרס שכח שלמפלגת העבודה לא היה מזכ"ל עד לפני כשבוע, ובהיעדר אחד שכזה, האחריות על הנעשה במנגנון המפלגה מוטלת על היושב ראש. פרס, אגב, היה זה שניסה למנוע במשך חודשים ארוכים בחירת מזכ"ל חדש למפלגה, והאמת המרה היא, כי בשנתיים שבהן הוא היה אמור לנהל את המפלגה, הוא ריסק את מנגנוניה, הציג אוזלת יד ואיפשר לכל אחד לעשות במפלגה כבשלו.."

יש הסבורים, שבכל מקרה יצליח פרס בן ה- 83 המנוסה והתכסיסן להוסיף ולשמור על תארו, יו"ר ז מ נ י או קבוע של מפלגת העבודה וגם יובילה למפלתה הבאה בבחירות הקרובות, שלפי כל התחזיות יוקדמו לתחילת 2006.

"אין לך דבר קבוע יותר מהזמני", אומר הפתגם האנגלי. ומי שהטביע אותו ראה בוודאי לנגד עיניו את דמותו של שמעון פרס.