יום הקרע הלאומי

עשר שנים עברו, נאנחת הקלישאה הכי אופנתית, והקרע רק הולך ומעמיק, ויצחק רבין כאילו נרצח שוב ושוב. לא צריך להיבהל. זו לא המציאות אלא משאלת הלב של אוהבי הקרע והאנחות.

אורי אליצור , ד' בחשון תשס"ו

עשר שנים עברו, נאנחת הקלישאה הכי אופנתית, והקרע רק הולך ומעמיק, ויצחק רבין כאילו נרצח שוב ושוב. לא צריך להיבהל. זו לא המציאות אלא משאלת הלב של אוהבי הקרע והאנחות. אוהבי הקרע והאנחות זקוקים לקרע כדי להגדיר את עצמם, יש להם צורך בשנאה מטהרת וזעם קדוש כדי להרגיש נעלים ונאורים. אוהבי הקרע אוהבים כמובן את יום הזיכרון לרבין. הם עיצבו אותו לפי מידתם, עשו אותו ליום הקרע הלאומי, והרחיקו ממנו את רוב הציבור.

עשר שנים הם מדברים על "המרפסת ההיא", על הרבנים המסיתים, על ארון המתים בהפגנה, על מלחמת בני אור בבני חושך. עשר שנים הם מורים עליך באצבע וגם אם תלך ערום ויחף, ותשים עפר על ראשך, ותכה על חזך מאה פעמים "אשמנו, בגדנו", הם ימשיכו לומר ש"חשבון הנפש לא נעשה". ובכל זאת, עשר שנים חשבתי שכיוון שבסופו של דבר הרוצח בא מן המחנה שלי, אין לי מה לעשות מלבד לכופף ראש ליום אחד, לחכות שזה יעבור, ולהצטער על שמחנהו של הנרצח בחר להפוך את היום הזה ליום ההתפלשות בשנאה ובצדקנות.

עשר שנים חשבתי שזו החמצה שיש להצטער עליה, וגם פגיעה בזכר המת, אבל זה היום שלהם, ואם הם החליטו לבזבז אותו על עשיית הון פוליטי קטנוני, אפשר לומר להגנתם שזו חולשה אנושית. השבוע, במין תמימות של מלומדים, אסא כשר חשף אותה לעין כל ב"פוליטיקה". "איך אפשר לומר שהימין עשה חשבון נפש", הוא התמרמר, "אם חמישה חודשים אחרי הרצח, אנשים הלכו לבחירות והצביעו בעד נתניהו". הנה הנוסחה: "חשבון נפש" פירושו להצביע בעד פרס. עד כדי כך נמוך.

רגע הטראומה חלף

אבל זהו חברים. אחרי עשר שנים רגע הטראומה כבר חלף. לא הזיכרון, חלילה, ולא הלקחים האמיתיים, רק רגע הטראומה, הרגע שבו מותר לאבל לסתום לך את הפה, לגדף אותך או להתפרץ עליך, ואתה אומר שאין אדם נתפס על צערו. וחוץ מזה כבר קשה לי להתכופף ככה, אז סליחה אבל אני מרים את הראש. לא רק שלא רצחתי את רבין, אלא אין לי שום חלק באחריות למותו. רבין היה לי יריב פוליטי מר. השתתפתי בהפגנות חריפות מאוד נגדו, כולל זו של כיכר ציון. ישבתי בצוות מקצועי שחיפש כל דרך לערער את אמינותו, נשאתי שלטים בגנותו, ואני לא חושב שעלי להתחרט על איזה דבר מכל זה.

זה מה שעושים יריבים פוליטיים במדינה דמוקרטית. חשבתי אז, ובוודאי היום, שלטעמי חלק מן הביטויים שנשמעו ונכתבו נגד רבין היו בוטים מדי. אני חושב שאתה לא צריך לומר על ראש ממשלה "רוצח" או "בוגד". אם אתה רוצה לומר שמדיניות מוטעית של ראש הממשלה מסייעת בעקיפין לאויב, תמצא מילה אחרת לבטא את זה, או תשתמש בעשר מילים. אל תאמר בוגד. אבל אלה הערות של טעם ושל תרבות. גם מי שהשתמש במילים הרעות האלה, איננו שותף באחריות לרצח, ואי אפשר בדמוקרטיה לסתום לו את הפה.

אגב, אתם הרי השתמשתם במילים כאלה נגד נתניהו, שלא היה פחות ראש ממשלה מרבין. ובאמת מזמן כבר רציתי לשאול, איך אתם חיים עם זה, שהיה בסדר להאשים את נתניהו ברצח, על זה שהוא עמד על מרפסת ונופף בידו, אבל היה נורא אסור להאשים את רבין ברצח, על זה שהוא נתן נשק ותחמושת לרבבות מחבלים.

לא הייתה הסתה

ואגב, אם כבר מדברים, מהיום יבוטל גם מיתוס "המנהיגים שעמדו על המרפסת". אני הייתי שם וראיתי. המנהיגים צולמו על המרפסת מנופפים לקהל בשעה שבע בערב, כאשר למטה עמד קהל שקט וממושמע, והמתפרעים למטה צולמו באחת עשרה בלילה, כאשר על המרפסת כבר לא היה איש. בחדר העריכה תפרו את הצילומים זה לזה, ויצרו כאילו דו שיח ביניהם. בלופים כאלה נחשבו לכשרים במהלך העשור שעכשיו נגמר, אבל עכשיו זה נגמר. גם ארון המתים של רבין לא היה ולא נברא, וכל העיתונאים שכתבו עליו שוב ושוב ידעו שהם משקרים, ובחרו לשקר. גם זה נגמר.

הנה הכללים החדשים: ראשית, נשמח תמיד לדבר, ויש על מה. שנית, הדמוקרטיה היא של כולנו, והיא אומרת שאין לאף אחד זכויות יתר, אפילו אם הוא בטוח שהוא ורק הוא מייצג את האור. שלישית, לפני רצח רבין היה מאבק פוליטי קשה ומר, לפעמים פרוע מדי, אבל לגיטימי. היו כמה גילויים מכוערים, אבל לא הייתה הסתה. סליחה שאני הורס.