בחדר 4 על 5 עם מיטה ושידה

אשרי, שאני חוזרת מיום של גשם וקור, ופותחת את דלת ביתי,
מחכים לי שם 4 קירות, שהם אך ורק שלי.
והספה, שאני אוהבת, המיטות, המצעים...

א. בן שושן , ז' בחשון תשס"ו

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7
אשרי, שאני חוזרת מיום של גשם וקור, ופותחת את דלת ביתי,
מחכים לי שם 4 קירות, שהם אך ורק שלי.
והספה, שאני אוהבת, המיטות, המצעים...
התמונות, הכלים, המשחקים של הילדים.
אני מכינה לי את כוס הקפה, ומחממת את האוכל, שהוא לפי טעמי.
בשעה המתאימה והנוחה לי ולבני משפחתי.
ויושבת עם הילדים והבעל סביב השולחן,
וכולם סועדים בנחת נפשם.
ויש לילדי את החדר שלהם, עם הספרים והמשחקים,
וכשהם רוצים, הם יכולים, אפילו, להזמין חברים.
יש ספריה, יש מטבח, יש גם מרפסת שרות.
יש מקום לעשות כביסה, ואפילו לתלות ליבוש.
ויש ויש ויש לי בלי סוף, ומרוב שיש לי, זה כל כך ברור ופשוט,
כל מה שצריך, בשליפה מהירה מן הארון הצמוד.
חוט לתקן את הבגד, שנקרע,
ומספרים לגזור תוית מן החולצה החדשה.
וסוודר עבה, כשהגיע יום של קור,
ומה ששמרתי, מן השנה שעברה, לילד הבא בתור.
ודאי תשאלו, מה קרה לי לפתע?
האם אין זה כך מדרך הטבע?

ובכן ידידי, הקשיבו היטב,
גיליתי את האושר, על רקע החסר.
נסעתי לשבת, לבקר את אחי וגיסתי,
השוהים עם ישובם, בבית מלון "יוקרתי".
היטלטלנו באוטובוסים, בדרך ארוכה,
עד שסוף סוף הגענו אל המנוחה והנחלה.
נכנסנו לחדר של חברים, שנסעו לשבת,
והתחלנו לחיות כמוהם, אך ליום אחד.
השעה הראשונה היתה הקשה ביותר,
שעת כניסת השבת.
בלובי של המלון, הניחו בעליו שולחן ועליו עשרות אולי מאות נרונים,
והנשים ירדו להדליק שם, בין האורחים.
הפנים עצבות, נוגות, מופנמות,
היכן? היכן הפמוטות?

גפרורים לא היו והשקיעה מתקרבת,
אבל החדר במרחק של כמה דקות, והשמש מתקדמת.
אז בלובי יש אורחים, לא ממש דתיים,
יש להם מצית, להדליק הסיגרים.
הם השאילו קמצוץ אש, כדי להדליק את הנר,
ואותו הנר עבר מיד ליד, כדי להשלים החסר.
הרוח, שהופיעה מאליה בלובי הפרוץ, כיבתה במהרה את מרבית הנרות,
וירדה לה השבת הקדושה, ופתחה הלבבות.
אבל כאן בלובי "המפואר" אי אפשר להוסיף תפילה חרישית,
כאן את עומדת, כבאמצע הרחוב, באותה דקה חגיגית.
בית הכנסת וחדר האוכל נמצאים כאן, באותה הקומה,
לעלות לחדר אי אפשר, כי זהו ממש מבצע.
ומי שמתאמץ לעלות, מה ימצא?
חדר של 4 על 5 עם מיטה ושידה.
לא שולחן, לא מפה, אפילו אור ישנו רק בשרותים.
במה תעסיק כאן את הילדים, עד ששוב יורדים?

הסתיימה התפילה והאורחים נכנסים. האולם הגדול מלא אנשים וילדים.
ה"שלום עליכם" מתגלגל ביניהם ברעש רב,
ועל כוס הזכוכית עם היין, מקדש הרב.
האוכל הוא טעים, אוכל של מלון "יוקרתי"
אבל כמה שבתות תוותר על הטעם הביתי?
אחרי דקות מעטות קמים הילדים בריצה למשחקים,
סביב השולחנות העגולים נותרים הנוער ו.. ההורים.
דבר התורה, שמנסה מישהו לומר, נבלע בחלל האולם הגדול,
הזמירות נעלמות ברעש, שעוטף את הכל.
ואיה הוא שולחן השבת החמים,
שהאב מספר בו לילדיו, על נוח התמים?
והיכן הזמירות עם ההיגוי המיוחד לכל משפחה?
והיכן הדיבורים הרגילים ואווירת המנוחה?

לשבת אחת, זה אולי נחמד, משהו קיבוצי, חברי,
אבל 12 שבתות רצופות, להיות בלי רגע פרטי?!
אחרי הסעודה יש שיעור ולימוד אבות ובנים,
אח"כ עולים לחדר ובוהים בו עד שנרדמים.
כי אם יתחשק לך כוס תה -- אין לך היכן לשתות.
ואם בספר תרצה לעיין – הוא נשאר אי שם במכולות.
ליל מנוחה בחדר 4 על 5, עם סדינים לבנים ישנים,
עם חשקה נפשכם לגוון, המתינו עוד אי אלו ימים.
הבוקר, דומה במתכונתו לליל שבת,
ואחר כך עד סעודה שלשית יש זמן רב.
אכן אתם ודאי מתפלאים,
שבתות החורף הן קצרות, חולפות ברגעים.
אבל מה אפשר לעשות עם הילדים בחדר 4 על 5 עם מיטה ושידה?
במה יוכלו להעסיק את עצמם שעה ועוד שעה?
אז הם יוצאים למסדרון, ומתחילים שם לרוץ ולצעוק,
עד שיוצא איזה אדון, ודורש מהם להסתלק ולשתוק.
סעודה שלישית הסתיימה וגם ההבדלה.
אני חזרתי לביתי, והם נשארו, באותה מציאות אומללה.
ישנם זוגות המצטופפים בחדר אחד עם שנים או שלושה ילדים,
כי הללו רכים, ואי אפשר להשאירם ללא הורים.
ויש כאלה, שלהם חמישה או שישה פעוטות,
אז מתחלקים ההורים, זה כאן, וזה בחדר הרחוק.

למי עשו רע, האנשים הללו, הורי הילדים?
במה פשעו, במדינת היהודים?
למי הזיקו? את מי אמללו?
למי הציקו? במי התעללו?
מדוע נענשו כך? מדוע מביתם הושלכו?
מדוע לא נמצא הפיתרון, אליו יעברו?

הבנתי, שישנן דעות פוליטיות שונות,
עמדות מדיניות, מנוגדות.
הבנתי, שישנה אידיאולוגיה, שהיא נגד ישוב ארץ ישראל.
חשבתי, שבשמה ביצעו את החורבן השפל.
אבל במה חטאו אלה האנשים,
שלמדינת ישראל היו אזרחים נאמנים?
פיניתם, הרסתם, העברתם לאויב,
אבל מה עשה לך האח האוהב?
לפושע הכי גדול אין עונש גלות משפחתי.
מדוע לגלות כה מרה, הושלכו אחי, בני משפחתי?
למה היה כל כך הרבה כסף לביצוע מושלם של תוכנית ההתנתקות,
ואין, פשוט אין את הכסף הנדרש, להשיב מינימום חיי אנוש, לבן התנחלות?!

מדוע הופקרו חייהם, והם נעים ונדים שלושה חודשים,
ופיתרון אין בין המשרדים השונים?!
ביתם, לדעתכם, היה במקום שאיננו ראוי,
החלטתם באכזריות, לערוך בו פינוי.
אבל מדוע לבית אחר אינכם דואגים?
כיצד בשלווה, אתם בביתכם ישנים?
היכן כל ארגוני הצדק, זכויות האדם, זכויות האזרח?
האם המתנחל וילדיו, הם זבל לפח?
למחבל, לאויב, לפושע, לרוצח, לאנס,
לא הייתם מעלים בדעתכם להתנהג כך.
היכן בתי המשפט ודאגתם לעשוקים?
היכן התקשורת, כלב השמירה של דיקטטורת "הצדיקים"
שתיקה.

האנשים נמקים.
ההתנתקות מאחורינו,
החיים ממשיכים.
סאתכם מתמלאת, אנשי רוע וזדון.
לא תחזיקו עוד זמן רב, במושכות השלטון.
בעולם הזה יש דין ויש דיין גם אם הצדק מתמהמה מלבוא.
רישעתכם מקרבת קיצכם, שבמהרה יבוא.
ואנחנו המתנחלים, שעוד נותרו בביתם,
וידידים, חברים לרוח ולעניין,
צריכים לצאת, להפגין, לצעוק ולמחות.
לפחות כפי שצעקנו, לפני בוא הרעות.

המלחמה הזו אינה נופלת מקודמתה.
הם מנסים את רוחנו לשבור, להנמיך הקומה.
לגרום לאנשים, לחפש איש איש בית לעצמו,
ובכך לחסל את הגוש הזה, ולהיפטר מכוחו.
ישארו אנשים שבורים, מרוסקים, בודדים, חסרי חיים.
שוב לא יוכלו להטיף באורח חייהם, לאידיאלים אחרים.
ותוכל מדינת ה"ישראלים" להיות מדינה ככל העמים.
איש איש וצבירת הונו והנאותיו בחיים.