יש לנו את הכוח

יש משהו המזכיר את הפתולוג אבל גם את הפתולוגיות בג'נר של מאמרים והרצאות המנתחים את מצב הצבור הכתום לאחר הגירוש מגוש קטיף וצפון השומרון כאילו הוא מוטל על שולחן הניתוחים.

רחל סילבצקי , י"ט בחשון תשס"ו

רחל סילבצקי
רחל סילבצקי
צילום: ערוץ 7
הפתולוג הוא רופא המבצע ניתוחים לאחר המוות ומאחר והפציינטים שלו אינם בין החיים הם אינם יכולים לחלוק עליו. יש משהו המזכיר את הפתולוג אבל גם את הפתולוגיות בג'נר של מאמרים והרצאות המנתחים את מצב הצבור הכתום לאחר הגירוש מגוש קטיף וצפון השומרון כאילו הוא מוטל על שולחן הניתוחים. רובם ניתלים בתופעת אי ההזדהות עם צה"ל והממסד, מחלקים ציונים טובים ל"ריאליסטיים" שהכינו את הצבור להתנתקות, קוראים להתחברות מחודשת עם מתכנני הגירוש ומבצעיו, מוציאים את הביטוי "אתחלתא דגאולה" מהלקסיקון הציוני הדתי, מחליטים לפי מבחן התוצאה שהצבור הכתום נושא באחריות ל"התנתקות מהלבבות".

ברצוני להודיע לכל המנתחים -- הפציינט חי וקיים. הוא חזק ואמוני במהותו פנימה, והוא בדרך להנהגה ובבוא העת ישיג אותה.

הנוער שלו אינו מוכן להפטיר כאשתקד, ואינו מתכוון להושיט את הלחי השנייה. הוא מבין שהדרך לגאולה המתקרבת "קמעא קמעא" יכולה לכלול גם נפילות קשות אבל שהדרך נמשכת. הוא ציוני דתי מזן חדש וגאה.

רובו שרוי עדיין באבל כבד. ושום הכנה לא הייתה מונעת את האבל העמוק הזה הנובע מעצם התרחשות המאורע. מי שאמר לתלמידיו לא להתכונן לגירוש, מי שקיווה לנס, לא גרם לשבר, הגירוש גרם לשבר. גם מי שארז את חפציו לפני הגרוש ופנה למנהלת מייד נמצא באבל. ראוי להתאבל על חורבן הבית.

הוא כועס מאוד, והכעס שלו, במקום להתבטא באלימות, מתבטא בהתרחקות נפשית ממוסדות הציונות ומצה"ל כסממנים של ממשלת הרשע הנוכחית. זה קורה לא רק בגלל הויתור על אדמת ארץ ישראל אלא בגלל שהמוסדות הדמוקרטיים נתגלו, במבחן אמת, כמוכנים לתת יד לרמיסת זכויותיו באכזריות ובקור רוח מקפיא דם. אבירי זכויות האדם האלו ממשיכים להשקיף על רמיסת זכויות המגורשים בלי למצמץ.

הנוער הכתום מפוכח לאחר שהוכח לו שמי שהבין שהגרוש באמת עלול לקרות ושעל כן יש למנוע אותו בכל מחיר היה הרב אברהם שפירא שליט"א ומי שהלך בדרכו. הוא יודע שקבלת הפסק לסרב פקודה על ידי החייל הדתי בלי לפחד מעונש, היה מכה גלים בגוף המחוקק, היה מונע את השבר ומשאיר את צה"ל צבא של כולם הקיים כדי להלחם נגד אויבים.

הוא מבולבל לגבי המניעים להפצת מסרים מנוגדים על ידי רבנים שבמקום להגיע לרב שפירא בצנעא לדון בספקותיהם העלו אותן בתקשורת. חלקם השווה סירוב לפנות יהודים לסירוב להלחם באויב. חלקם הציע לחיילים לבכות ולעשות, חלקם לעשות ולא לבכות, לשמור ולא לעשות, לקיים ולא לשמור, אולי בגלל שכל אחד מהם סבר שמדובר בתרגיל תיאורטי.

התוצאה הייתה מצבים מבישים בזמן הגירוש עצמו, פתח הלכתי לחיילים דתיים לסייע בגירוש, קרע בין מי שביצע למי שנפגע מהביצוע, ועידוד גירושים נוספים ח"ו.

הנוער הזה אינו סולח ואינו שוכח ומשם יבא כוחו. למה שיטיפו לו לסלוח? את מי זה מעניין חוץ מכותבי המאמרים המבקשים להיות פוליטיקולי קורקט? מישהו ביקש סליחה? מישהו הכיר בחטאו, התחרט, התחייב לא לחזור עליו? והאמת, גם אם כן, ספק אם מבחינה לאומית, שלא נדבר על פרטית, אפשר למחול על משהו שאת תוצאותיו ההרסניות רק התחלנו לראות.

בפניו אתגר גדול. הוא ישב בכפר מימון ונתגלה בעוצמת קדושתו, עשרות אלפי נערים ונערות ללא סמים, שתייה, פריצות ואלימות. בישובים נתגלתה אחדות ישראל במלוא הדרה בדמות ה"משובחים". מרחק של שנות אור מפריד בין התמימות הציונית והיהודית הזאת, שאת הפוטנציאל שלה לפעול ולהשפיע צריך לטפח, לבין הוולגריות והחומריות המאפיינים את השטח הציבורי הכללי בישראל, השחיתות והשקר הגלויים בהתנהלות מוסדות הממשל, והאליטות האינטרסנטיות השולטות בתקשורת, בהון ובכל תפקיד של קבלת החלטות. ערכי היהדות הנצחיים שנרמסו במדינת ישראל הם שאפשרו את רמיסת הזכות של עם ישראל על ארץ ישראל והזכויות הדמוקרטיות של הצבור הדתי ציוני.

ולכן עליו להרים את הכפפה, להתחיל להילחם מהיום באותם הכלים המתוחכמים שהופעלו נגד עקרונותיו במשך שנים. עליו להציב מטרות לטווח הקצר ולטווח הרחוק כפי שעשה השמאל במישור האקדמי, התקשורתי, המשפטי והפוליטי. תחילה לחתור לשנוי עמוק בתודעת הצבור, הצבור בישראל שמוליכים אותו שולל, לשינוי מיידי בהוגנות ואמיתות המידע שהצבור מקבל, למכסימיליזציה של כוחנו האלקטורלי, לשיח אמיתי ותשובות לשאלות נוקבות, כל זאת בדרך להצבת מנהיגות עתידית אלטרנטיבית.

עליו לזכור ש"שלום עכשיו" התחיל לפני מעט מאוד שנים כתנועה שולית וקיצונית של צעירים ומבחינת מספר תומכיו אף נשאר כך, אבל מצעו הפך למדיניות הממשלה, ואחד ממנהיגיו לראש מפלגת העבודה.

מי שמאמין בדרכו ובונה אסטרטגיה וגם טקטיקה המתרכזות ללא הרף בהשגת מטרותיו יכול לנצח.