את חטאי אני מזכיר כאן. מאז ומתמיד נראו לי כלכלנים ומומחי חברה כאנשים חסרי הומור בעליל. דומה היה עלי שהם שייכים לזן האנושי חמור הסבר, הממהר תמיד בין מסך מחשב אחד למשנהו, בין מחשבון כיס לטבלת שכר ומהללו לגרף גדוש מספרים ומשעמם עד כלות הנפש.

איך יוכל אדם שכזה להתפנות לרגע דל של הלצה קלה? משוכנע הייתי שהאדם האחרון שארצה לראות ביום קודר וסגרירי יהיה איש כלכלה או לוחם חברתי, שהרי אלה, כך חשבתי לתומי, יוכלו לצבוע באפור מדכא גם שדה כלניות אביבי במחי מבט מעבר לעדשות משקפי הקרן המיושנות שלהם. כך חשבתי, והנה, להפתעתי, בימים האחרונים, שמחתי להיווכח שטעות מרה טעיתי. ניתן לעצור את העולם ממהלכו שכן יש בדבר בהחלט ניחוח של סקופ. התברר כי יכולים גם יכולים הם אנשי כלכלה להעלות חיוך על פניו של אדם, גם אם זה עתה נתבשר הלה שצי אוניותיו שקע במצולה, וסוכן הביטוח שלו אבד במעבי היער עם ניירותיו החתומים.

למה כוונתי בדברי ההתפעלות הללו? ובכן, לפני ימים אחדים התקיים בארצנו הכנס הכלכלי חברתי בשדרות. כנס שייזכר בעיקר ככנס שבו התנפלו אנשים קשיי יום על אהוד אולמרט ביום אחד ובמשנהו על סילבן שלום. בשני המקרים זה נגמר בהתקפלות של כבוד המיניסטר. לכבוד האירוע הזמינו מארגני הכנס את סקר השחיתות, הלא הוא הסקר שבו נשאלו אזרחי ארצנו מי מבין השרים ומבין חברי הכנסת נחשב בעיניהם כמושחת ביותר. שאלה יאה וראויה ללא ספק בעיקר לנוכח תופעות על טבעיות שפשטו בבית המחוקקים שלנו כהצבעות כפולות, מכשור שנעלם ממחסנים ומצע שנעלם מעיני מנהיגים.

מספר נתונים הצליחו למשוך את תשומת ליבי בתוצאות סקר המושחתים הגדול של כנס שדרות. אחד מהנתונים אף הצליח להצחיקני עד דמעות. לא ידעתי להגדיר אם דמעות צחוק או בכי היו אלה:

בראש טבלת השחיתות עומד לטעמו של הציבור הישראלי, השר במשרד ראש הממשלה צחי הנגבי. אחריו בסדר יורד – השרים כץ לבנת אולמרט ובמקום החמישי ראש ממשלתנו, שודד הקולות מחוות השקמים, אריאל שרון. עד כאן הבנתי, אם כי מיקומו הנמוך של ראש הממשלה בטבלה נראה כמעליב גם אותו עצמו.

סך הכל האיש די התאמץ, הונה את בוחריו עם מצע שקרי, הזרים מיליונים ממקומות תמוהים למסע הבחירות שלו, מינה לתפקידים נחשקים את עושי דברו, החזיק את עורך הדין וייסגלס כיועצו למרות קשריו הכלכליים עם הרשות הפלשתינית, וכן הלאה וכן הלאה. אבל כל אלה לא הועילו לו לאריאל שרון אלא כדי להגיע למקום החמישי בטבלה. די מעליב. קראתי, חייכתי והבלגתי. אבל כשקראתי את שמו של מי שנמצא בתחתית טבלת המושחתים, כלומר השר נקי הכפיים ביותר, בעיני הציבור הישראלי, כבר לא יכולתי להשתלט על פרצי הצחוק העזים שיצאו מגרוני. על פי סקר "כנס שדרות לכלכלה וחברה" בעל התדמית ההגונה ביותר מבין שרי ממשלתנו הוא... שר השיכון, עורך הדין יצחק (בוז'י) הרצוג. הוא ולא אחר, הוא ולא שרף, הוא ולא מלאך. עכשיו תגידו לי אתם, מישהו יכול לומר שאין להם לאנשי הכינוס הכלכלי ההוא הומור?

לא הפריע להם לנשאלי הסקר שמר הרצוג (נקי הכפיים, בל נשכח) היה האיש שעמד בליבה של השיטה לאיסוף כספי עמותות ברק, כך קבע מבקר המדינה בעבר, השופט בדימוס אליעזר גולדברג. גולדברג אף קבע שהשיטה שהשר היה לה ללב הייתה זו ש"הביאה לרמיסת החוק ברגל גסה". היועץ המשפטי לממשלה באותם ימים, אליקים רובינשטיין, הבהיר לעם היושב בציון שמר הרצוג, כנראה מרוב דאגה שכפיו תישארנה נקיות "דאג להזרמת מאות אלפי דולרים לעמותות אלה (עמותות ברק)...". עוד אמר רובינשטיין שקיימות "ראיות ברורות דיין לכך שהיה מודע לכך שכספי התרומות שהוא מזרים לפחות לחלק מן העמותות, משמשים לתעמולת בחירות".

אם במקרה לא הייתם כאן, ואתם תוהים כיצד זה הפך מי שעמד בליבה של שיטה מושחתת ורומסת חוק כל כך לשר בישראל, נזכיר שהרצוג יקירינו הצליח להתרומם מעל החקירה, לנער מעט את האבק מהחליפה ולהמשיך הלאה, רק בזכות צמד מילים שנדמה כאילו שייכות בטאבו לעומרי שרון, הלא הן "זכות השתיקה". האיש פשוט שתק והחקירה חלפה לה לצידו עד שהתפוגגה לה כמו הייתה חלום רע.

לא עזרו לו לשלטון החוק בישראל צווחותיו החוזרות ונשנות של חבר הכנסת מיכאל איתן שניסה להעלות את רמת ההתעניינות הציבורית בפרשה למינימום כלשהו. בין שאר כתב ח"כ איתן ליועץ רובינשטיין בדצמבר 2000: "מדוע אתה עוצם עיניים נוכח ממצאים הזועקים לשמיים לפיהם יש חשד סביר שיצחק הרצוג הוליך שולל, גנב ורימה כשנטל תוך הפרת אמונים כספים שנועדו לנזקקים ולרווחה, והוציא אותם למטרות אישיות ומפלגתיות? לפי אלו נורמות ציבוריות ממשיך מר הרצוג ומכהן חרף החשדות הללו בתפקיד כה רם כמזכיר הממשלה? ובקיצור מדוע אינך פועל להשעיית עו"ד הרצוג עד שיוסרו אם בכלל החשדות הכבדים שבהם הוא חשוד?". כמו צווחותיו של איתן לא הועילו גם מבטיו הזעופים של המבקר גולדברג והפרשה חלפה ונגוזה לה תחת ערימות של צדק חד סטרי.

לכל אלה מומלץ להוסיף פרט נוסף: מר הרצוג אינו אדם רגיל, כמוני כמוכם. הרצוג הוא עורך דין. לכאורה פרט פרוטוקולי בלבד. לא כך הוא כשמדובר בחשוד בפלילים. עורך דין הרי אמור היה (אם אינני טועה) להוות מודל לשמירת החוק, ולא עוד אחד ברשימת חשודים בפשע שאלמלא שתקו בחקירתם יכולים היו למצוא את עצמם מודדים חליפות מפוספסות בדלפק הקבלה של כלא תל מונד.

אבל כפי שאמרנו, בעיני הציבור הישראלי הרצוג הוא נקי הכפיים ביותר מבין שרי הממשלה. צחי הנגבי, לעומת זאת, מעשיו חמורים פי כמה. הוא הרי דחק את רגלי אנשי השמאל מפני מכריו בליכוד. מעשה חמור, וראוי הוא הנגבי לדעת שלו היה מדובר בימי המהפכה הצרפתית הרי שהיה מוצא את ראשו בתוך סלסלת קש לצידה של גיליוטינה בכיכר העיר.

הפתרון היחיד לתעלומת סדר המושחתים בעיני הישראלי הממוצע טמון בכוחה של התקשורת הישראלית שהפכה בשנים האחרונות למקווה טהרה בעל תכונות ייחודיות עליונה ונשגבת: בעוד מקווה טהרה רגיל יכול רק לטהר, הרי שהתקשורת הישראלית מסוגלת במחי תחקיר או שניים לטהר את האחד ובמקביל לטמא את האחר.

השר צחי הנגבי העז להתנהל במשרתו כשר בישראל כמי שאינו מתנצל על כך שהגיע למעמדו, והוא מעז. אוי לה לאותה בושה, לחוש בנוח. למנות את אלה ואת האחרים לפטר. כיוון שכך סימנה אותו התקשורת הישראלית כאבי אבות השחיתות. במקביל העדיפה אותה תקשורת ממש לצייר את הרצוג כאב טיפוס לדמות הישראלי: יפה הבלורית והתואר, איש נמרץ וחרוץ שנולד אל חיקה החמים של מפלגת העבודה. ככזה מתהלך מר הרצוג כשמעל ראשו מרחפת דרך קבע חותמת "כשר", ויהיו מעשיו אשר יהיו.

מעצבי דעת הקהל ממשולש מוזס-שוקן-נמרודי החליטו, והעם מפנים בהכנעה את שעליו לחשוב ולהאמין בו.


הערה מאוחרת בעקבות תגובות גולשים:

אין במאמר זה כל ניסיון לטהר או להצדיק את מעשיו של צחי הנגבי, אלא אך ורק להתמקד בכוחה של התקשורת כמייצרת סדר עדיפות תוך התמקדות מוגברת במעשיו של פלוני והתעלמות טוטאלית ממעשיו של אלמוני. זאת עד כדי שיכנוע מוחלט של הציבור הרחב בסדרי העדיפות שאותם קבעה ההתמקדות התקשורתית הזו.
ניתן היה להבין נקודה זו מכותרת המאמר ומהמשפט החותם אותו, אולם תגובות הגולשים הוכיחו שהדברים אינם כה ברורים. על כן באה תוספת מאוחרת זו.
(ש.כ.)