ראויה למחמאות

שלי יחימוביץ ראויה לחלק גדול מן המחמאות שהרעיפו עליה הקולגות שלה בעיתונות, ביותר משמץ של קנאה.

אורי אליצור , ד' בכסלו תשס"ו

דעות אורי אליצור
אורי אליצור
באדיבות המשפחה
שלי יחימוביץ ראויה לחלק גדול מן המחמאות שהרעיפו עליה הקולגות שלה בעיתונות, ביותר משמץ של קנאה. היא שייכת לזן הנדיר והנכחד של עיתונאים הגונים, שיודעים להבחין בין דעה לבין ידיעה, וגם לזן העוד יותר נדיר של שמאלנים, שמכירים בכך שהשמאלנות שלהם איננה מותר האדם מן הבהמה, אלא בסך הכל עמדה שמנהלת ויכוח רציני עם עמדה אינטליגנטית אחרת.

למרות החשש שכל ששת קוראיי ינטשו אותי בזעם על שהשתגעתי לומר מילה טובה על השמאלנית הזאת, אני מסתכן ומוסיף עוד מחמאה: יחימוביץ היא לא רק שמאלנית ללא ההתנשאות המנופחת של השמאלניזם, אלא גם פמיניסטית ללא הנודניקיות המעצבנת של המיגדריזם. כך שבסך הכל עמיר פרץ הרוויח משני הכיוונים בטרייד אין של יחימוביץ תמורת דליה איציק.

אבל אני מסתכן בהימור שהיא תברח משם די מהר. לא בגלל שהצילום הפוליטי הראשון שלה, כשהוא מתנפל בחיבוק והיא נסוגה במבוכה, נראה כמו כרזה של האגודה למלחמה בהטרדות מיניות. לא נהיה קטנוניים. למצולמים אין קשר לאסוציאציה, וזה רק צילום אילוסטרציה על הנושא: "דברים שאתה לא אוהב ותצטרך לעשות בעולם הפוליטי הרבה לפני שאתה מתחיל להשפיע על משהו". העניין המהותי הוא ששלי יחימוביץ תגלה די מהר, שבעצם היא החליפה פרה בחמור, כי בישראל השפעתו של עיתונאי בכיר עשויה להיות גדולה יותר מזו של פוליטיקאי בכיר.

נכון שהכנסת והממשלה הם המקומות שבהם נופלות ההכרעות. אבל ההכרעות החשובות באמת, לא נופלות אלא מתבשלות, והבישול לא מתרחש במערכת הפוליטית. שם אוכלים בעיקר מזון מהיר שכבר התקרר. וזה מביא אותנו אל הדיון האתי על הצינון.

נבחרת הנפלטים

אילו לא היה מדובר בישראל, אולי היה ממש בביקורת על הקפיצה ללא תקופת צינון בין עיתונאות לפוליטיקה. בעיתונות, עוד יותר מאשר אצל אנשי צבא, יש מקום לזהירות. יש חשש שהעיתונאי הבכיר, ודווקא בשיא הקריירה שלו, יתחיל להטות את דיווחיו ופרשנותו לטובת הפטרון הפוליטי של הקריירה הבאה שלו. אלא שבעיתונות הישראלית זה לא משנה. גם בלי קריירה נוספת, העיתונאי והפרשן המצוי מתמסר בחדווה בלתי מסותרת לדוברים ולספין דוקטורים של הפוליטיקאי שמשולחנו הוא אוכל.

בארה"ב, לאחרונה, כתבים בכירים מאוד עפים מתפקידם או מוחרמים בידי חבריהם, בשל החשד לחברות הדוקה מדי עם אישי השלטון. אצלנו מתגאים בזה. פרסום של ידיעה שבאה מפי דובר, ללא הצלבתה עם מקור אחר, נחשבת בעולם לכתם מקצועי. אצלנו זו חצי המהדורה, ובימי מלוך המלך שרון זה נעשה כבר לעיני השמש. המפלגה של שרון הוקמה בעיתונות זמן רב לפני שקמה במציאות, והרבה פעמים הרושם הוא שאנשי שרון והאייל ארדים למיניהם מנסחים במו ידיהם את הידיעות שמופיעות בעיתונות הכתובה והמשודרת, וגם נותנים את הכותרות.

לאוסף הלוזרים, נפלטי כל המפלגות, שמתקבצים סביב שרון, קוראים השבוע מרבית כתבינו: "נבחרת הכוכבים". ולא בטור אישי אלא בעמודי החדשות. מי הכוכבים החדשים? הפתעה: דליה איציק, חיים רמון, אולמרט, זאב בוים, אברהם הירשזון, רוחמה אברהם ואוריאל רייכמן. ביום שלישי הבטיחו לנו ששיבעים ראשי רשויות ידועים מהליכוד יבואו להצטרף לקדימה. בערב התברר שרובם אלמונים, ומהם אולי עשרה מהליכוד. ברביעי בבוקר דווח שבינתיים הצטרפו ארבעה, מהם אחד מהליכוד.

בכל מדינה עם עיתונות חופשית, הכותרת לסיפור הזה היתה משהו כמו: "שרון מתקשה בגיוס מצטרפים חדשים". לא אצלנו. בעיתונות הישראלית שרון לא מתקשה, לא מתחמק מהתמודדות, וכמובן לא נכשל. העובדות לא רלוונטיות.

המלקקים

טור של פוליטיקאים לא צעירים ולא חדשים, הולכים לבחירות בעוד שבועות אחדים, ואין לאיש מהם שמץ מושג איפה ואם בכלל הוא ישובץ ברשימה. יחליטו על זה שרון האב והבן במטבח החווה. למעשה הדרך היחידה הפתוחה בפני המועמד הנכבד להתמודד על מקום ראוי, היא ליקוק האחוריים של בני משפחת שרון. ואיך מתארת הפרשנות העיתונאית את החידוש המרנין הזה? סוף סוף השתחררנו מהסיאוב של בחירות במרכז המפלגה, והולכים למפלגה נקייה משחיתות ומלחצים.

בהרבה מדינות נהוג שעיתון גדול מכריז בגלוי על תמיכתו במועמד או במפלגה. אני חושב שהיה ראוי לעשות כך גם אצלנו, וזה יותר ישר מאשר להעמיד פנים של ניטרליות, אבל על זה אפשר להתווכח. אי אפשר להתווכח על כך שעיתונות צריכה לבנות גדר הפרדה ענקית בין פרשנות ודיווח לבין תעמולה, ושום כלי תקשורת לא יכול להרשות לכתביו ופרשניו להיות צינור ליחצ"נים. העיתונות הישראלית של הימים האלה, הכתובה והמשודרת, רחוקה מזה כרחוק יחימוביץ מאברמוביץ.