הפקת לקחים מההיסטוריה

"מי שאינו מפנים את שגיאות ההיסטוריה ולקחיה ייאלץ לסבול מהם שוב", היא אמרה שמשייכים לפילוסוף ג'ורג' סנטיינה.

רחל סילבצקי , ט' בכסלו תשס"ו

רחל סילבצקי
רחל סילבצקי
צילום: ערוץ 7
"מי שאינו מפנים את שגיאות ההיסטוריה ולקחיה ייאלץ לסבול מהם שוב", היא אמרה שמשייכים לפילוסוף ג'ורג' סנטיינה. אנו אכן סובלים, אבל לא פשוט למצוא אנלוגיה מהעבר המתאימה לתקופתנו ושממנה היינו צריכים ללמוד איך לא להגיע למצבנו היום. על פניו המצב נראה די ייחודי כששיגעון בחירות תוקף את התקשורת, פצ"מרים נופלים בעוד הגדר נבנית כדי שיוכלו לשגרם ללא הפרעה. מחבלים מתפוצצים, בתי תמחוי מפוצצים, וכל רגע פוליטיקאי מושחת או סלבריטי אופורטוניסט צועק: "קדימה".

ובכל זאת, שלוש תקופות יכולות להיות מקור של לקחים מההיסטוריה, למרות שאף אחת מהן אינה מכילה את כל המתרחש במדינת ישראל של תשס"ו. תקופת סדום ועמורה היא אפשרות אחת, תקופת כהונתו של הקיסר קליגולה ברומא ה"דמוקרטית" היא השנייה, ותקופת ההיסטוריה הבדיונית בספרו של ג'ורג' אורוול, "1984" היא השלישית.

מה לנו ולסדום ועמורה מעבר להימצאותם בתוך גבולותינו?

מעללי השלטון שלנו מאוד דומים למה שהתרחש בערים נשכחות אלו, אך בשונה מהן, אין דמיון בנוגע להתנהגות האזרח הפשוט. השלטון בישראל כמנהגו נוהג כשאנשים רעבים בהמוניהם נאלצים להגיע לבתי תמחוי, אלפי עקורים מכוח חוק אווילי נמצאים חסרי אונים ומחוסרי בית ועבודה, ותרופות המצילות חיים אינם נכנסים לסל הבריאות.

אם מקבלי ההחלטות היו רוצים, אם כל נבחרי הצבור ומנכ"ליהם ודירקטוריוניהם היו חיים בצנעה ומרסנים תוכניות ראווה גרנדיוזיות הממומנות מהקופה הציבורית (כגון מערכות בחירות במאות מיליונים), היה אפשר להתגבר על המצב הזה. את חלל האכפתיות הריק ממלא בשארית כוחותיו ציבור המוצא את עצמו ניצב לעת צורך או צרה מול ביורוקרטיה שלטונית אטומה שלא איכפת לה ממנו כלל. בזכות הציבור הזה כנראה שהמלאך אינו מגיע לבשר על הפיכתנו לשדה גופרית ומלח.

למה תקופת הקיסר קליגולה מזכירה את זמננו?

לא הגיל הצעיר של קליגולה בהגיעו למלכות דומה למצב בממלכת ישראל הגרונטולוגית ולא ילדותו רווית האינטריגות ורציחות שאפיינו את אצולת רומא. אבל ניתן ללמוד הרבה מהדרך בה נרשם לבסוף בהיסטוריה. השליט המפורסם שחי בסוף תקופת בית שני היה פופולארי מאוד בתחילת שלטונו כשחילק הטבות לכולם, אך לאחר מכן הכירו בו כחסר רגישות, רודף שררה וקפריזיוניר שתוכניותיו המדיניות היו הזיות שווא. ההיסטוריון פילו כתב שהיה מרוחק, מתנשא ואגואיסטי.

בתקופת קליגולה שיטת השלטון הדמוקרטי והנאור, שהגה אוגוסטוס קיסר, התגלתה כשלטון יחיד בה אין מגבלות חוקתיות להתנהגות השליט, ורק יושרם האישי ומשמעתם העצמית של הקודמים לקליגולה ריסנו את התנהגותם. את זה לא הבינו עד שאחד כמו קליגולה עלה לשלטון ושום דבר לא ריסן את מעללי קליגולה.

על סמך מה שנכתב עליו בחייו מקובל היה לחשוב עד לאחרונה שלא היה שפוי, אך מאחר שהוא הפך כל כך שנוא על הרומאים שכל דבר שנכתב עליו קטלני, אי אפשר להאמין לקביעה זו. הוא כנראה היה אחראי למעשיו הנוראיים וכך שופטת אותו ההיסטוריה.

ומה לנו ולספר של ג'ורג' אורוול?

הספר "1984" מתאר את השיטות המתוחכמות הטכנולוגיות והפסיכולוגיות בהן משטר טוטליטארי ואלים משתמש כדי לנטרל ולדכא כל חשיבה עצמאית. השיטות כוללות מנטרות והחלפת אמיתיות בשקרים (2+2=5), שנוי בהגדרת מילים (שלום הוא מלחמה, למשל) ושיטות סובלימינליות מבהילות בהן מנווטים את דעת הקהל. כל אלו הופכים לאמיתות מקובלות עם הזמן. שלט המתנוסס בכל מקום מזכיר ליצורים המסכנים החיים שם ש"האח הגדול" רואה אותם תמיד ויודע עליהם הכל.

במדינת אוסלו "שלום" היא אינתיפאדה, נרצחי טרור היו "קרבנות שלום" , מחבל הפך ל"מפגע", "נחישות ורגישות" הם שמות תואר לעקירה המתבצעת בקור רוח מחריד, וכעת "מעבר בטוח" ישמש למעבר מסוכן להברחת נשק ליהודה ושומרון. "תהליך דמוקרטי" כולל שוחד נבחרים, פטורי מתנגדים, התעלמות מהחלטת בוחרים וטענה שיש לקיים פקודות לא מוסריות כי ההחלטות שהביאו להן התקבלו ב"תהליך דמוקרטי".

ה"אח הגדול" אינו כל כך דמיוני במשטר בו במשרד המשפטים "תופרים" תיקים על כל האנשים העלולים להיות "בעייתיים". העברת מסרים דרך התת-מודע דומה לסקרים המפוקפקים המנסים, לאחר שהוכחו כמנבאי שקר, להשפיע על התוצאות לטובת הצד "הנכון". החינוך הסובלימינלי שתיאר אורוול מתגלה כשמעלים טענה המתקבלת ברצינות, ובסופו של דבר מעצבת מדיניות, שחיילים אמורים לשרת ללא סיכון (ראה 4 אמהות ושובי) ואזרחים יכולים להיות חשופים לאויב במקומם או להיזרק מבתיהם כדי שחיילים לא יצטרכו לשמור עליהם. אומנם יש בישראל את מי שמחפש את האמת, אבל גם בספר "1894" יש כאלה. מה שקורה להם אינו בדיוק מה שקרה למספר בנות צעירות אמיצות בבתי המשפט והכלא במדינתנו, אבל יש דמיון.

אכן, שלוש התקופות מזכירים במקצת את תקופתנו, כל אחת בהיבט אחר. יחד עם זאת, ועם כל הכבוד לפילוסוף סנטינה, אני מעדיפה לחשוב שהציבור בישראל דומה יותר לאזרחים המפוחדים והאפתיים בסיפור הילדים: "בגדי המלך החדשים". ואם כך, סוף הסיפור יגיע בעזרת ה'. היועצים והחברים האינטרסנטים יתגלו במערומיהם וכולם יודו בקול שהמלך הוא עירום.