האם אחמדניג’ד צודק?

מדינת ישראל היא המדינה היחידה בעולם שעצם קיומה נמצא בסכנה. הפלסטינים מטפחים בהצלחה את מיתוס "הנכבה", "החרפה המוסרית" שבהקמת המדינה היהודית.

עדי מינץ , י"ז בכסלו תשס"ו

בלי הורדת ידיים. עדי מינץ
בלי הורדת ידיים. עדי מינץ
פלאש 90
מדינת ישראל היא המדינה היחידה בעולם שעצם קיומה נמצא בסכנה.

הפלסטינים מטפחים בהצלחה את מיתוס "הנכבה", "החרפה המוסרית" שבהקמת המדינה היהודית, מדינה שקמה על חורבות עשרות הכפרים הפלסטינים שתושביהם גורשו במאות אלפיהם מארץ ישראל. המיתוס התעצם בקרב הערבים, מתוך ביטחון שהם נאלצו לשלם את מחיר השואה (אבו מאזן קיבל דוקטורט על הכחשתה).

הדובר החדש והרהוט של המיתוס הזה הוא נשיא אירן אחמדניג’ד שהודיע שאין הצדקה מוסרית לקיומה של ישראל, וביקש מגרמניה ואוסטריה ולאחרונה גם מקנדה ואלסקה לקבל אותנו חזרה. אסור להתרשם מדברי הגינוי שהשמיעו מספר מנהיגים במערב לנשיא אירן, עלינו לדעת שמיתוס זה כבש לו מקום של כבוד גם אצל בכירי האינטקטואלים בעולם, גדול האינטלקטואלים נעם חומסקי מוביל טיעון זה, והוא חדר גם לשיח הישראלי באמצעות ה"היסטוריונים החדשים" וככל שיתמיד בהפצתו כן תגבר התמיכה בו.

אם נבחן ביושר את הטיעון של אחמדניג’ד נבין שעל פי תפיסתו את ההיסטוריה הוא אכן צודק. לתחושת האשמה של מדינות העולם לנוכח השמדת שליש מעם היהודי על ידי הנאצים היה משקל רב בהחלטת האו"ם על הקמתה של מדינת ישראל. שואלים הפלסטינים במידה לא מועטה של צדק: אם רוצה העולם לפצות את היהודים על סבלם מדוע זה צריך להיות על חשבון העם הפלסטיני?

תשובתה המסורתית של מדינת ישראל למיתוס הזה הייתה "להד"ם", אנחנו לא גירשנו הם ברחו מעצמם מה שלא לגמרי נכון עובדתית. אבל האם השכילה ישראל להציב אלטרנטיבה מוסרית למיתוס הזה? האם הציגה ישראל בפני העולם את ההצדקה המוסרית לקיומה? התשובה לכך היא לא. במקום זה דורשת ישראל מהעולם להגן על ביטחונה ולהכיר בזכותה לבנות גדר, אולם בית הדין הבינלאומי בהאג לא קיבל טיעון זה. ובאנגליה כבר עוצרים את אלוף פיקוד דרום לשעבר על "פשעי מלחמה".

התשובה המוסרית היחידה לטיעוניהם של הפלסטינים ואחמדניג’ד היא שארץ ישראל שייכת לעם ישראל בגלל הזכות התנ"כית ההיסטורית, וזכות זו הוכרה גם על פי משפט העמים.

מפליא לקרוא את ספרה של ברברה טוכמן "התנ"ך והחרב" ובו היא מתארת את עומק ההבנה של לורד בלפור, לימים שר החוץ בממשלתו של לויד ג'ורג' שפירסמה את "הצהרת בלפור". בלפור, אז ראש הממשלה, פגש את ויצמן הצעיר בשנת 1906 ושאל אותו מדוע מרה כל כך התנגדותם של הציונים להצעה האוגנדית? "ממשלת בריטניה", אמר "הייתה להוטה לעשות משהו להקלת צרתם של היהודים". בתשובה שאל אותו ויצמן:"מר בלפור, נניח שהייתי מציע לך את פאריס במקום לונדון האם היית מקבל"? הוא הזדקף על מושבו וענה: "אבל, ד"ר ויצמן, לונדון היא שלנו". "זה נכון" ענה ויצמן "אבל ירושלים הייתה שלנו כאשר לונדון הייתה ביצה".

בלפור שכה הפנים את המסר כתב: "העולם חייב להחזיר ליהודים את מולדתם הישנה, את ארץ ישראל כיוון שמצבם של היהודים הוא יחיד במינו, יש אצלם קשר גומלין בין גזע, דת וארץ שאין כדוגמתו בשום דת אחרת ובשום ארץ אחרת עלי אדמות" (עמוד 267)

לורד בלפור, נוצרי אדוק, האמין שיש להחזיר את הארץ לבעליה החוקיים, והוא הנחיל את תפיסתו זו תחילה לממשלת הוד מלכותו ולאחר מכן הפכה זו להחלטת חבר הלאומים, ולצ'רטר שעל פיו ניתן לבריטים מנדט בארץ ישראל, בלשון זו: הממשלה הממונה תהיה אחראית לתת תוקף להכרזה מיום 2 בנובמבר 1917 "לבנות מחדש את ביתם הלאומי של היהודים בארץ ישראל"'.

רק אם נשכיל לחזור ולומר בעולם כולו שלעם היהודי זכות בלעדית לריבונות על ארץ ישראל נוכל להמשיך ולהתקיים כאן.