שגיאה של טירונים

נתניהו התחיל את דרכו בשגיאה של טירונים, נפילה למלכודת פתאים. לצאת למלחמה נגד פייגלין, פירושו לרקוד לפי החליל של שרון והספינרים שלו.

אורי אליצור , כ"ו בכסלו תשס"ו

אורי אליצור
אורי אליצור
באדיבות המשפחה
נתניהו התחיל את דרכו בשגיאה של טירונים, נפילה למלכודת פתאים. לצאת למלחמה נגד פייגלין, פירושו לרקוד לפי החליל של שרון והספינרים שלו. כל מנהל קמפיין מתחיל, יודע שהקרב העיקרי הוא על סדר היום. פייגלין הוא סדר היום של אייל ארד וצוות החווה. זה בדיוק מה שהם רוצים, שפייגלין יהיה בכותרות כל הזמן, שהליכוד יחזק את הבלוף שהם המציאו כאילו פייגלין הוא בעיה ענקית, שנתניהו יסתבך בזה, שיחזק את המסר הזה, שישמור אותו בכותרות ללא הרף. ככל שהליכוד יצעק אני לא קיצוני, אני לא פייגלין, ככה הוא יהיה יותר קיצוני ויותר פייגלין. ובעיקר, ישרת את סדר היום שנקבע על ידי יריביו.

ולכל זה אין כמעט שום קשר למשה פייגלין האיש. פייגלין הקיצוני והמשיחי והאיום הוא דמות ספרותית, המצאה מרושעת, כמעט אנטישמית, של אנשי שרון. מי שטרח להקשיב אי פעם לפייגלין האמיתי, מצא איש לא כל כך קיצוני. הרבה פחות קיצוני משלי יחימוביץ, למשל, שהודתה בפומבי שבבחירות קודמות הצביעה לחד"ש. משה פייגלין האיש הוא בסך הכל המקבילה הימנית של עמיר פרץ. זה הקצה השמאלי של העבודה וזה הקצה הימני של הליכוד. שניהם באו בשלב מסוים מבחוץ, מאזורי הקצה, פקדו אלפי אנשים, והתמודדו על ההנהגה של מפלגה גדולה. ההבדל העיקרי הוא שבעבודה הקצה השמאלי הצליח לגייס 60 אחוזים, ובליכוד הקצה הימני השיג 12 אחוזים.

אם הליכוד רוצה לשדר שהוא לא קיצוני, התוצאה הזו הרי מדברת בעד עצמה. פייגלין התמודד עד הסוף, לא ויתר, ובכל זאת נתניהו ניצח בסיבוב ראשון. כשהייתי בטירונות, סמל המחלקה הלא כל כך חכם שלנו, היה שואג, ומתמוגג מהבדיחה של עצמו, "למה האחרונים תמיד בסוף?" אפילו הוא הבין שזו בדיחה. מישהו הרי מוכרח להיות בקצה, וזה שבקצה הוא קיצוני, ביי דפינישן.

ללמוד מהשמאל

אם יש משהו שכדאי לליכוד ללמוד מהשמאל, זה הביטחון העצמי שבזכותו השמאל לא מתבייש בקיצונים שלו, ולעולם לא מגנה אותם ולא מסתייג מהם. גם כשהוא מנהל ויכוח איתם, הוא מתייחס אליהם בחיבה ובכבוד. נתניהו היה צריך לקבל את פייגלין כמו שמפלגת העבודה קיבלה את שלי יחימוביץ. הוא היה צריך להזמין אותו לשבת על הבמה, לברך אותו על 12 האחוזים שהשיג, ואולי להעיר איזו הערה על הפלורליזם והדמוקרטיה בתנועה, שיש בה גם חילוקי דעות וגם מכנה משותף רחב. כך הוא היה מנטרל את הספין הכי נבזי של משפחת שרון. אצל שרון אין פייגלין כזה, שם אין שום ויכוח ואין שום אפשרות להתמודד. בעיה של שרון.

אלא שבקורסים לשיווק מלמדים שצריך להפוך את הבעיה להזדמנות. זו מין אמנות אורווליינית: קח את החיסרון הכי גדול שלך, ותציג אותו כיתרון. התועמלנים של שרון עושים את זה באופן מקצועי. ומי שקצת מקשיב, כבר יודע מה יהיה הפייגלין הבא: מרכז הליכוד. אחרי שצוות החווה יפיק את מלוא העונג והתועלת מההסתבכות של נתניהו עם פייגלין, הוא הולך לסבך אותו עם מרכז הליכוד. גם פה כבר בנו דמות ספרותית שלילית, קריקטורית, מין תערובת מכוערת של שחיתות ומגוחכות: מחפשי הג'ובים, מחלקי הצ'פחות, האינדיאנים. וגם פה יש מרחק עצום בין מרכז הליכוד האמיתי ובין הקריקטורה המכוערת שלו, שמצוירת בידי מומחי התעמולה של שרון.

לליכוד יש גוף נבחר, רחב, דמוקרטי ונלהב, ולקדימה שלטון יחיד קר, ציני וחסר מצפון. במקום להתגונן מול טענת שלטון היחיד, הם יתקפו את מרכז הליכוד הדמוקרטי. ואולי הם מצפים שנתניהו ייפול גם בפח הזה, ויתחיל "לטפל בשחיתות ובקלקולים של מרכז הליכוד", כלומר לחזק את התדמית השלילית של המרכז, ולעזור לה להיות כל הזמן בכותרות.

המכוער השלישי

והמכוער השלישי הוא המדיניות הכלכלית. הנכס הגדול ביותר של נתניהו, היא העובדה המוכחת שהוא הציל את המשק מקריסה, והצעיד את הכלכלה הישראלית אל המאה ה-21. האם אפשר להסביר את זה לעניים ולמובטלים ולתושבי עיירות הפיתוח, שהמדיניות הזו פגעה בהם? התשובה היא כן, במידה מסוימת. יש רבים שלא ירצו לשמוע, אבל גם בעיירות ובשכונות יש לא מעט אנשים שמבינים את גודל ההישג, שזוכרים את המיתון ורואים את הצמיחה.

ובעיקר יש גם המון אנשים אחרים, בני המעמד הבינוני, שלא רוצים לחזור אחורה אל הקצבאות ואל המיתון. שרון ואולמרט וציפי ליבני, הסתתרו מאחורי הגב של נתניהו כשהוא הוציא להם את הערמונים מהאש. עכשיו הם מבינים שההצלחה שלו היא הבעיה שלהם, והם מנסים להפוך אותה בהבל פה לכישלון. נתניהו יכול ליפול שוב בפח, ולהתחיל להתגונן, ולהבטיח שינויים, ולומר שהוא לא כזה. הוא צריך לעשות את היפך: להציג את ההישג שלו, בביטחון עצמי ובגאווה, ולתת לאחרים לענות לו כאשר הוא זה שקובע את סדר היום.