דת של יוונים ומתייוונים

החכם היווני הגדול אפלטון חיבר את תיאוריית המדינה האידיאלית שלו כאלטרנטיבה לדמוקרטיה העממית של אתונה. הוא לא אהב את העובדה שאת ההחלטות הגורליות מקבל המון- עם המתאסף לצורך כך בכיכר העיר.

ד"ר רעיה אפשטיין , כ"ז בכסלו תשס"ו

דעות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7
המדינה האידיאלית

החכם היווני הגדול אפלטון חיבר את תיאוריית המדינה האידיאלית שלו כאלטרנטיבה לדמוקרטיה העממית של אתונה. הוא לא אהב את העובדה שאת ההחלטות הגורליות מקבל המון- עם המתאסף לצורך כך בכיכר העיר. הוא סבר כי החלטות קיומיות והחלטות מדיניות בכלל צריכות להתקבל על-ידי הפילוסופים: אנשי סגולה, חכמי הדור, בעלי מוסר, אנשים בעלי ידע בתחומים שונים.

את תפקידם העיקרי ראה אפלטון בחינוך מחדש של שאר האזרחים, ובמיוחד הדור הצעיר, ועיצוב תודעתם בהתאם לצורכי המדינה. כך היו אמורים להיווצר, בעצם, בני- אדם חדשים, שמשמעות קיומם היא שירות המדינה, וטובתם האישית היא טובת המדינה בלבד. אפלטון הוא הראשון שתיאר את המדינה כמעין אל על האדמות: מדינתו יוצרת ומעצבת את האזרחים, קובעת עבורם מהו טוב ומהו רע, מה נכון ומה לא נכון, מהי אמת ומהו שקר, ואף מכתיבה להם כיצד לחשוב ובמה לרצות, את מי לאהוב ואת מי לשנוא...

המדינה האידיאלית עוסקת לא רק בעיצוב תודעת אזרחיה אלא אף בשיפור הגזע, דבר הגורם לחוקרים אחדים לטעון כי קיים מכנה משותף בין משנתו של אפלטון לבין האידיאולוגיה הנאצית. אך קל יותר להבחין במאפיינים דומים בין מדינתו האידיאלית לבין המדינות הקומוניסטיות שקמו במאה ה-20. גם מדינות אלו שמו להן למטרה ליצור ולעצב את האדם החדש, גם הן עסקו בחינוך מחדש של אזרחיהן, גם בהן המדינה היא המטרה והאזרחים הם האמצעי בלבד, ברגים במכונת המדינה.

גם במדינות הקומוניסטיות הייתה המדינה חזות-הכל, בעוד האזרח קליפת השום, הן עבורה והן בעיני עצמו.

המדינה הנאורה

אך עוד בטרם מצאה המדינה האפלטונית את הפירוש הקומוניסטי- שמאלי והנאצי- ימני שלה היא הופיעה בתנועת הנאורות הצרפתית של המאה ה-18, בהתאמה לנסיבות והתנאים החדשים. נקודת המוצא של "הדת האזרחית", כפי שכונתה על-ידי מקימי התנועה, הייתה שונה מזו של אפלטון. תרבות יוון העתיקה ראתה את האדם, בדומה לתרבויות פגעניות, כחלק בלתי- נפרד מן הכלל האחיד. לעומת זאת הנאורות הצרפתית העניקה פירוש מיוחד משלה להשקפת העולם המודרנית לגבי האדם אוטונומי, והציגה אותו כמעין אל עלי אדמות.

ככזה, ברור שאין לכפות עליו את מה שאינו רוצה בו. אך, כידוע עוד מימי אפלטון, בכוחם של הפילוסופים לשכנעו כי הוא מכניע את עצמו מרצונו החופשי: "כל אחד מאיתנו מפקיד, ביחד עם כל האחרים, את אישיותו ואת כל כוחו בידי ההנהלה העליונה של הרצון הכללי. אנו מקבלים לתוך גוף החברה כל חבר כאיבר בלתי- נפרד מן הכלל... ומיד, במקום האישיות המיוחדת של כל אחד ואחד... יוצרת פעולה זו גוף מוסרי וקיבוצי... חבריו קוראים לו מדינה כשהוא סביל וריבון כשהוא פעיל..." (רוסו, "על האמנה החברתית").

כדי ששום דבר לא יפריע לשלמותו של הגוף הקיבוצי המונח ביסוד המדינה, ראה רוסו, פילוסוף נאור מעידן התבונה ההומניסטי, "הכרח לעצמו לדרוש עונש מוות לכל מי שכופר בדת האזרחית" (יעקב טלמון, "ראשיתה של הדמוקרטיה הטוטליטרית"). פילוסוף נאור נוסף, מאבלי, הסתפק בדרישה להחרים ולגרש את כל אלה הכופרים בדת המדינה.

והכל, כמובן, לטובת האזרחים הנאמנים – אם לא בהתאם למה שהם חושבים שהם רוצים, כי אז בוודאי בהתאם למה שהמדינה ומנהליה "הנאורים" יודעים שהם חייבים לרצות: "השאלה אינה, אפוא, מה רוצה העם אלא מה רצוי לעם" (שלמה אבינרי, "רשות הרבים"). ולכן, "ברור שרוסו וההולכים בעקבותיו, ובייחוד רובספייר, ראו בכך פתח לאפשרות של דיקטטורה של אותו יחיד ואותם יחידים הסבורים שהם מייצגים את הרצון הכללי" (שם).

כך קמה דת המדינה המודרנית האתאיסטית, שראשיתה בנאורות הצרפתית: "לא היה כל ספק בלב הפילוסופים של המאה ה-18 שהם נביאיה של דת חדשה... הפילוסופים ראו לעצמם... «חובה קדושה» להוכיח שהמוסר שלהם, לא זו בלבד שאינו נופל מתורת המידות של הדת, אלא אף עולה עליה בערכים נעלים יותר מערכיה" (יעקב טלמון, שם). מייסדיה ראו בה כלי למאבק חסר- פשרות נגד הכנסייה הנוצרית וכן נגד כל הדתות המקוריות, כולל היהדות. חוקרים אחדים מבחינים בהתייחסותם אליה ואל היהודים בכלל, בדגם של אנטישמיות שהקדים את האנטישמיות הנאצית (שלמה אהרונסון, "ציונות ופוסט-ציונות: ההקשר ההיסטורי-אידיאולוגי", בתוך: "בין חזון לרוויזיה") .

דת משיחית אוניברסלית

דת הנאורות הצרפתית הייתה דת משיחית בעלת אופי אוניברסלי. את האוניברסליות היא ירשה מן הנצרות שכנגדה קמה: כמו שהנצרות טענה שאין יותר הבדל בין רומי ויהודי, כך ראתה גם דת הנאורות כמטרתה את אחדות האנושות בתוך ישות אחת, שבה לא יהיה עוד הבדל בין עמים ואומות, עדות, גזעים ודתות. המשיחיות של הדת האתאיסטית המיליטנטית הזאת באה לידי ביטוי בראיית ההיסטוריה כ"מודרכת על-ידי חזון של סדר דברים מושלם, הרמוני, בחינת יעוד של אחרית הימים. ובני- אדם, כאילו בעל כורחם, שואפים אליו וסופם להגיע אליו" (יעקב טלמון, שם). "שואפים בעל כורחם" – פירוש הדבר שאין, בעצם, לבני-האדם בחירה חופשית, וכפי שהם "איברי גוף המדינה", או בורגי המכונה שלה, באותה מידה הם רק גלגלי רכבת ההיסטוריה או, במקרה הטוב, נוסעי הרכבת הזאת, שאין להם כל אפשרות לשנות את כיוון תנועתה או לרדת ממנה עד שלא תגיע לתחנתה הסופית.

באנרגיה המשיחית האדירה וההרסנית שבדת הזאת הבחינו כבר מבקריה הראשונים. כך אדמונד ברק, אבי השמרנות המודרנית, בהתייחסותו ליישום דת הנאורות במהפכה הצרפתית: "תחילה לא ידעתי איך להסביר פרץ זה של סערת-רגשות שלוחת-רסן... כוונתי למזמור ההלל לאפולו שהושמע בתהלוכת-הניצחון, לצעקה המשלהבת שקראה «לתלות את כל הבישופים על עמודי-התאורה» ... ". (אדמונד ברק, "מחשבות על המהפכה בצרפת"). צירוף המשיחיות האתאיסטית המיליטנטית עם פולחן המדינה – זוהי הטוטליטריות בהתגלמותה: "המשיחיות הטוטליטרית נתגבשה לשיטה בלעדית, שבאי-כוחה החלוצים רואים עצמם כנאורים שבחברה, זכאים ואף חייבים לכפות על המסרבים את מידותיה הנאות של החירות". (טלמון, שם).

רבים מאלה שניסו ליצור אלטרנטיבה שמרנית וליברלית קלאסית לדת הטוטליטרית, באו מרקע נוצרי. המצב בעולם של היום מעיד על כך שניסיונותיהם כשלו. כותבת שורות אלה מעזה לטעון כי אחת הסיבות העיקריות לכך היא שהאלטרנטיבה האמיתית יכולה הייתה להיבנות רק על רקע החשיבה היהודית האותנטית. אולם הבעיה היא שהיהודים לא חיפשו אלטרנטיבה, אלא עסקו בדברים אחרים לגמרי.

חלקם הסתגרו מפני המודרניות החילונית, חלקם עשו מאמצים כבירים על מנת להשתלב בה באופן זה או אחר. ורבים, רבים מאוד, בחרו להצטרף לדת הטוטליטרית, ולעיתים אף התייצבו בעמדות המפתח שלה. שני מאפיינים בדת הזאת משכו אותם במיוחד: הפיתוי שבאוניברסליות, המבטיח שחרור מעול ייחודו של עם שאינו ככל העמים, והפיתוי שבמשיחיות חילונית מדינית – ורסיה מעוותת ומסוכנת של האמונה היהודית במשיח וגאולה, ששימשה להם מעין תחליף ליהדות אותה עזבו.

התחלה מקומית לקראת התכלית האוניברסלית

לפני שדת המדינה הגיעה לרוסיה של תחילת המאה הקודמת, היא עברה עוד מספר גלגולים, ביניהם המרכסיזם. קרל מרכס היה ממוצא יהודי, נכדו של רב בגרמניה. מרכסיזם מקורי מהווה תורה של משיחיות מדינית, חילונית- אתיאיסטית ואוניברסלית. תכלית אחרית- הימים שלה מכונה "קומוניזם". הן הקומוניזם עצמו והן מהפכת העובדים האלימה, שתפקידה היה לסלול דרך עבורו, הם, לפי קרל מרכס, תופעות כלל-אנושיות. מנהיג המהפכה הבולשביקית לנין לא היה מוכן לחכות עד שיבשילו הנסיבות והתנאים ההיסטוריים והכלכלים שיאפשרו לקיים את המהפכה העולמית. הוא תיקן את מרכס וקבע שיש לקרוע את החוליה החלשה שבשרשרת, כלומר, לבצע מהפכה מקומית, כאן ועכשיו. לנין טען כי המדינה הסוציאליסטית שתקום בעקבות המהפכה ברוסיה תהווה את תחילתו של מהלך עולמי, שיביא בהכרח לגאולה הסוציאליסטית של כלל האנושות. במהפכה הבולשביקית השתתפו יהודים רבים, ויהודים היוו את רוב חברי הממשלה שקמה בעקבותיה. לוולדימיר אילייץ' לנין, כמו לשאר המרכסיסטים והניאו-מרכסיסטים בכל קצווי תבל מכל הזמנים, לא היה שמץ של ספק שבסוף ינצח הסוציאליזם בעולם.

דת המדינה הנאורה האידיאלית בארץ-ישראל

כאלה היו גם החלוצים בעלי האידיאולוגיה המרכסיסטית בארץ-ישראל. בשנת 1917 – שנת המהפכה הרוסית ושנת הצהרת בלפור – הכריזה פעילת "השומר הצעיר" רחל ינאית ש"הגאולה הלאומית היא אתחלתא דגאולה סוציאליסטית" (רחל ינאית, "מן העמל אל העבודה"). אנשי 'השומר הצעיר' ראו בתקומה הציונית חלק בלתי-נפרד מחזונם המרכסיסטי-אינטרנאציונליסטי, חזון בניית העולם החדש הקומוניסטי, עולם שאין בו הפרדה בין עמים ואומות, גזעים ודתות, וכולם יתמזגו באנושות אחידה וכוללת, ממש כמו שקורה עתה באיחוד האירופי, שמדינת ישראל הרשמית כה כמהה להצטרף אליו. (כמיהה זו היא אחת הסיבות להפנמת טענת ה"כיבוש", אימוץ "מפת הדרכים" כתוכנית המדינה, וגירוש יהודים מבתיהם שבנו בארץ האבות.

אנשי ה"שומר הצעיר", כמו-גם אחרים שהיו שותפים לחזון הגאולה הסוציאליסטית, לא התכוונו אל העם היהודי המקורי אותו ראו, ברוח תפישתם המרכסיסטית, כ"עם ישן" שיש להחליפו ב"עם חדש", שונה לחלוטין, "עולם ישן עד היסוד נחריבה". הם התכוונו לעם העברי החדש, שיבנה את עצמו בתור שכזה על בסיס התנתקות מוחלטת מן היהודים ה"גלותיים" של הדורות הקודמים, אשר נראו בעיני ה"שומר הצעיר" בדיוק כמו שנראו היהודים מאז ומעולם בעיני האנטישמים למיניהם.

כך נראים היום המתנחלים בעיני מדינת ישראל הנשלטת ע"י ממשיכי ה"שומר הצעיר" ושאר חסידי דת הנאורות הישראלית הפוסט- מודרנית: מדינה היוצרת ומעצבת את אזרחיה, קובעת עבורם מהו טוב ומהו רע, מהי אמת ומהו שקר, ואף מכתיבה להם כיצד לחשוב ובמה לרצות, את מי לאהוב ואת מי לשנוא...