"קום לך אל נינווה"

העיר נינווה שקעה בתרדמה ובנינוחות, אנשיה המשיכו להשחית את דרכם בשחיתות אישית וציבורית, "בחמס ובגזל אשר בכפיהם", הם המשיכו להתעשר על חשבון זולתם, ולא שמו לב לאובדן המתקרב של מדינתם.

עדי מינץ , ל' בכסלו תשס"ו

בלי הורדת ידיים. עדי מינץ
בלי הורדת ידיים. עדי מינץ
פלאש 90
העיר נינווה שקעה בתרדמה ובנינוחות, אנשיה המשיכו להשחית את דרכם בשחיתות אישית וציבורית, "בחמס ובגזל אשר בכפיהם", הם המשיכו להתעשר על חשבון זולתם, ולא שמו לב לאובדן המתקרב של מדינתם. עד שיום אחד עבר ברחובות עירם איש משונה, יונה שמו, שקרא בקול גדול: "עוד ארבעים יום ונינווה נהפכת". אנשי העיר התעוררו, המלך לבש שק ואפר והעיר כולה שינתה את דרכה וניצלה.

האם ניתן ללמוד את הלקח של נינווה?

מדינת ישראל צועדת לאבדון. מנהיגי המדינה עסוקים בשחיתות, רואים את טובת המחר האישי שלהם, ואינם דואגים לקיום ארוך הטווח של המדינה. ראשי המדינה רוקמים תוכניות לפתרון בעיות לטווח הקצר תוך מכירת העתיד, ללא "אחריות לאומית". כאותו אחד שהוביל את כל משפחתו אל שפת התהום, וכעת אומר להם הבה נצעד כולנו צעד אחד "קדימה".

מורגל בפי העוסקים בבטחון ישראל שלמדינת ישראל אין ולא תהיה "הזדמנות שניה". כלומר הערבים יכולים להפסיד במלחמה אחת, ובעוד מלחמות תמיד יוכלו לנסות שוב. מדינת ישראל אם חלילה תפסיד במלחמה אחת, תפסיד את קיומה, וכל העוסק בריאל פוליטיק אינו יכול להסתפק בהבטחה ש"לא יהיה חורבן שלישי".

בבואנו להתריע כיונה, עלינו לומר בברור: המאבק שלנו כיום על יהודה ושומרון אינו "מאבק על הבית". המושג "מאבק על הבית", מקטין ומגמד את המאבק למאבק אנוכי של אנשים הפוחדים להפסיד את ביתם ופרנסתם. ככל שמעשה "גירוש היהודים" אינו מוסרי במובן של הפגיעה בפרט, הוא בראש וראשונה מאבק על קיומו של העם היהודי – לא פחות.

אדם המעשן סיגריות, נוהג ללגלג על המתריעים בפניו, ובדרך כלל מתעלם מהנזק ההולך ומתהווה בגופו ולמחלת סרטן הריאות המתקרבת. רק המחשת המחלה מבהירה לו את הסכנה, אבל בדרך כלל הפסקת העישון אז, כבר מאוחרת מידי. תפקידנו, אם כן, הוא להמחיש את הסכנה, להיות כיונה הנביא ההולך בנינווה ומתריע. אולי נזכה והעם יתעורר, והמנהיגות תפקח את עיניה.

הפעם לקראת הבחירות הקרבות לא נוכל להסתפק ולדבר על ערכים ועל חשיבותה של הזהות היהודית. כל זה לא יספיק. עלינו להבהיר מדוע דרכם של שרון ופרץ מובילה לחיסול המדינה.

איני זוכר מערכת בחירות כה גורלית כמו מערכת הבחירות הקרובה. עריקתו של אריק מהליכוד הטילה את כל ההתיישבות ביש"ע על כף המאזניים. בכל מערכות הבחירות הקודמות הוויכוח היה סביב תנאיה של ישראל להסכם הקבע כאשר מפלגת הימין "הליכוד" היתה מוכנה "לתרום" למאמץ ההתפרקות הלאומית "ויתורים כואבים" תוך גילוי עמימות. אבל ידענו שהסיכוי להגיע עם הערבים לשלום אמת נמוך. הפעם ברור לכל שאף שהליכוד המצומק נותר עם אותו מצע של ויתורים כואבים, שרון ב"קדימה" הולך לממש אותם גם ללא הסכם תוך המשך "התנתקויות" חד צדדיות.

לכן, אופציה של ישיבה בעת הזאת בחוסר מעש והמתנה לגיליוטינה אינה אופציה. עלינו לצאת לשלושה חודשי עבודה קשים ברחוב, ולהלחם על דעת הקהל. אבל הכלי העיקרי שלנו חייב להיות על נפשה של הגברת מרמת השרון, כמו גם האדון משדרות, לשניהן אנחנו חייבים להסביר שממשלת "קדימה לעבודה" של שרון ופרץ בסיוע ערביי מר"ץ פירושה: חיסול הקיום הלאומי של היהודים בארץ ישראל.

שפת ההסברה שלנו לא תהיה מתגוננת, מתנצלת, או אופורטוניסטית. היא חייבת להיות ממלכתית.

הבה נבחן את התהליכים בקרב הפלסטינים, בקרב הישראלים ובמישור הבינלאומי.

ראשית, מה משמעותה של הקמת מדינה פלסטינית ביהודה ושומרון?

הפלסטינים לא חדלו לרגע לדבר על תכנית השלבים לחיסול המדינה היהודית. הם למדו מערפאת שצריך לדבר על "שלום" ו"שני מדינות לשני עמים", אבל להמשיך לחנך את ההמון לחזור לפלסטין הגדולה ועל מיתוס צלח א דין. אנשי ה"שלום" שלהם הם אנשי הרמיה הגדולים ביותר בהסטוריה העולמית אחרי היטלר של "הסכם מינכן".

בינתיים הולכים הפלסטינים וחושפים את פרצופם ואת כוונותיהם. החמאס קורא תיגר על שלטון הפתח', והוא הולך לנצח בבחירות הקרובות ברשות הפלסטינית. אנשי הפתח', תוך התגוננות, מבהירים שגם הם פניהם לחזון צלח' א דין של שחרור ישראל כולה, אבל... בשלבים.

נכונותה של ישראל להקים לצידה מדינה פלסטינית וההסכמה להכניס לתוך מדינה זו כ- 2 מיליון ערבים מהמדינות השכנות פירושה: שבירת השוויון ויצירת רוב ערבי ממערב לירדן. ביצוע השלב הבא לחיסולה של מדינת היהודים יהיה קצר.

יתרה מזאת, הפלסטינים מטפחים בשנים האחרונות בהצלחה רבה את מיתוס "הנכבה", "החרפה המוסרית" שבהקמת המדינה היהודית, מדינה שקמה על חורבות עשרות הכפרים הפלסטינים שתושביהם גורשו במאות אלפיהם מארץ ישראל. מיתוס ה"נכבה" הלך והתעצם בקרב הערבים, מתוך בטחון שהם הערבים נאלצו לשלם את מחיר השואה (לכן הערבים הם מכחישי השואה הגדולים ועל זה אבו מאזן קיבל דוקטורט).

הדובר החדש והרהוט של המיתוס הזה הוא אחמדיג'ן נשיא אירן שהודיע שאין הצדקה מוסרית לקיומה של ישראל, וביקש מגרמניה ואוסטריה לקבל אותנו חזרה לחיקם "החמים". אל תתרשמו מדברי הגינוי שהשמיעו מספר מנהיגים במערב לנשיא אירן, מיתוס זה כבש לו מקום של כבוד גם אצל בכירי האינטקטואלים בעולם, והוא חדר גם לשיח הישראלי באמצעות ה"היסטוריונים החדשים".

בינתיים נוהגת ישראל כאותו מעשן כבד שאינו דואג למחר, או כאותו מהמר כפייתי שזורק כל הזמן כסף טוב אחרי כסף רע.

לפני כ 13 שנים היו אלו נביאי אוסלו שהחתימו אותנו על הסכם שהרווה את אדמת הארץ ב- 1200 יהודים נרצחים. גם האוניה קארין A שהובילה 50 טון נשק וטילי כתף לא שכנעה את אלו מביננו המשתעשעים עדיין במחשבה האבסורדית שהפלסטינים ידאגו לביטחוננו ויילחמו בטרור בשבילנו.

כעת קמו נביאי שקר חדשים, נביאי ההפרדה החד צדדית. אלו כבר לא מאמינים בביטחון של אבו מאזן למרות שהפקירו לאחריותו את מעבר רפיח שדרכו כבר חזרו לעזה כל מבוקשי החמאס. נביאים (ונביאה – ציפי ליבני) אלו, מדברים על "גבולות ברי הגנה", אבל בפועל מקימים את גדר ההפרדה 13 ק"מ מהים התיכון. הם מדברים על אזורי ביטחון, אבל בפועל מנסים כמס שפתיים למנוע "לעת עתה" רק את פינוי "גושי ההתיישבות". משמעות הדבר ששרון ואנשיו ויתרו גם על התפיסה הביטחונית של אחיזה ב"אזורי ביטחון".

מה שמכונה בפי אנשי השמאל "גושי התיישבות" מכונה בפיו של בוש "מרכזי אוכלוסיה", קרי השכונות רמות וגילה, והערים מעלה אדומים, ביתר עילית ומודיעין עילית.

משמעות המעשה ה"מדיני" של שרון הוא באמת ובתמים צעד אחד קדימה לאלו העומדים על פי התהום. כיוון שלא רק שעל ידי ויתור על חברון ושילה מאבדת ישראל את זכותה המוסרית לקיום ריבוני בארץ ישראל לטובת העם הפלסטיני, היא אפילו לא שומרת על "גבולות ברי הגנה". לא רק שמדינת ישראל לא תוכל להתמודד עם התעוררות החזית המזרחית שבראשה אירן המתחמשת בגרעין, אלא היא גם לא תוכל להגן על נתב"ג מפני טילי הכתף שיגיעו עם קארין B ומפני טילי הקסאם שינחתו ברמת אביב ג'.

מול אלו אנחנו חייבים להתרוצץ ברחובה של עיר כיונה הנביא ולומר שאם תמשיך ישראל בדרך זו, היא תאבד את עצמה לדעת.

אנחנו חייבים לומר לעם שהצדק והמוסר לצידנו ובלעדיהם אין לנו כאן קיום. כל יתר התכניות ה"ביטחוניות" הן זמניות לקראת הנסיגה הבאה, ולקראת "הפתרון הסופי". אבל "החזרה בתשובה" חייבת לכלול דרך אחרת. נהיה חייבים להציג תכנית מדינית אחרת, דרכה תוכל לצעוד ישראל לקראת עתיד בטוח יותר במסילה העולה ציון.

גם לנו תושבי יש"ע לא תהיה הזדמנות שניה. הבחירות המתקרבות יהיו משאל העם על עתיד ההתיישבות ביש"ע, כדברי הנשיא קצב. אנו חייבים לסתום את אפינו, לסירחון העולה מהמפלגות השונות, ולהילחם לטובתה של האופציה היחידה: קואליציה לאומית בראשותו של נתניהו ובהשתתפות הליכוד, ישראל ביתנו והמפלגות הדתיות כולן.

לפנינו כשלושה חודשי עבודה לשנות את המצב, לשנות את סדר היום הפוליטי ולעבור כיונה ברחובות העיר ולזעוק.

האם ננצל את ההזדמנות העומדת לרשותנו?