מצבו הבריאותי הקשה של ראש הממשלה היה צריך לעורר תהליך של התפכחות מאשליות בקרב אותו ציבור, שקנה ללא עוררין דימוי תקשורתי הזוי של ראש הממשלה כאיש צעיר ונמרץ הצועד במרץ "קדימה" לכיוון הזריחה. אלא שבפועל מסתבר כי רבים מדי הם המתקשים עדיין להתמודד עם העובדה שאריאל שרון הוא בעצם ישיש הסובל ממאפיינים גופניים קטלניים כעודף משקל חמור, זלזול שיטתי בכללי בריאות מחייבים והיסטוריה "בלתי משמעותית" של שבץ מוחי.

רק אתמול בבוקר געשה התקשורת מפרסומי הגילויים החדשים בפרשת החשדות לשלמונים שקיבל אריאל שרון ממרטין שלאף, וכל פוליטיקאי נחשב הזדרז לשגר את חיצי ביקורתו אל ראש הממשלה. אך בלילו של אותו היום, עת הובהל שרון לבית החולים, התהפכו היוצרות לגמרי.

ככל שהסתברה חומרת מצבו הבריאותי של ראש הממשלה, כך חידדו והגבירו שופרות התעמולה בארץ ובחו"ל את המסע התקשורתי האגרסיבי להאדרת שמו של אריאל שרון כמנהיג יחיד בדורו שאין לו תחליף, כאשר "קול העם" המבעבע משלל תגובות האינטרנט עונה לו אמן בנהמת סגידה, זעקה וייאוש על הצפי הנורא של הסתלקות המנהיג הדגול מזירת ההכרעות הלאומיות.

שום מסמכים מתועדים, המוכיחים באופן בדוק וענייני את עצם היותו של אריאל שרון ראש הממשלה המושחת, הרודני והרופס ביותר בתולדות מדינת ישראל, לא יועילו לשינוי אותה דעת קהל הצומחת מתוך דייסה של בלבול ציבורי ודחפים רגשיים. אריאל שרון מותיר אחריו שובל של הרס בכל תחום ממלכתי החל מקריסה ביטחונית וצניחת מעמדה האסטרטגי של ישראל לשפל המדרגה, דרך השחתת התרבות השלטונית עד כדי קעקוע המשטר הדמוקרטי וכלה בתוהו ובוהו חברתי והעמקת הפערים הכלכליים.

אלא שייעודו ההיסטורי של שרון נעוץ דווקא במגרעותיו ההרסניות. אכן, אין תחליף לשרון בעוצמת דורסנותו הפוליטית, זלזולו בציבור והעדר ערכים אנושיים. רק אדם כאריאל שרון, שאינו מוגבל על ידי מעצורים מוסריים, היה מסוגל לגרור את העם אל התהום ולהמחיש לו את המחיר הנורא הגלום בהתנכרות לשורשיו הרוחניים. ככל ששרון "רומם" את מלאכת הזיגזוג הפוליטי וגזילת המנדטים לדרגת אומנות, עד כדי מיסודו של השקר כערך שלטוני מכונן, כך שקעה המדינה בתוך אווירת מיאוס, ייאוש ומבוכה.

אך "גולת הכותרת" של לקחי שרון היא ה"התנתקות". דימויו הציבורי של שרון כמנהיג חזק נשאב אך ורק מאחריותו האישית לגיוס מאסיבי של כוחות הביטחון למטרת ביצועו של פשע אתני נגד הנאמנים והמסורים מקרב אזרחי המדינה. למרות מגמתה של התקשורת המובילה לשוות מהלך עניינים שגרתי ליום שאחרי ה"התנתקות", חורבן חבל קטיף נותר בעינו כפשע הנורא ביותר בתולדות העם היהודי, שבוצע בידי מנהיגות יהודית נגד בני עמה.

ה"התנתקות" תמשיך לכרסם בגוף האומה כפצע מדמם וכתמרור אזהרה בוהק המתריע על כך שמדינת היהודים צללה אל התחתית. על לקח ה"התנתקות" אכן ניתן "להודות" אך ורק לשרון. אלא שמכאן מתפצלת פרשת הדרכים לשני כיוונים, חזרה בדרך המלך אל מקורות המוסר והרוח היהודיים או גסיסה במדמנת השחיתות, ההפקרות והאופק המדיני. מצבו של ראש הממשלה אומנם קשה, אך הציבור עצמו הוא זה שנזקק לאשפוז הדחוף ביותר. ככל שגוברות זעקות השוד והשבר לנוכח התמוטטותו של "המנהיג היחיד בדורו", כך מסתברת חומרת הפתולוגיה הלאומית, שהבראתה היא משימה קיומית ראשונה במעלה.