כל מי שכותב מאמרים מכיר את התחושה השנואה הזאת: לכתוב כשהוא יודע כי בעת שיתפרסמו הדברים עלולה התמונה להיות שונה לחלוטין מזו שהוא רואה לנגדו בעת הכתיבה. אך אם תמיד נכונים הדברים, הם נכונים פי שבעים ושבעה כשדנים באריאל שרון האדם, ובשרוניזם כתופעה.

אדם כחרס הנשבר. רגע הוא אוחז בידו המחאה על סך שניים וחצי מיליארד ¤, כשברקע מרחפים סקרים המציבים אותו בראש 42 מנדטים כראש הממשלה הבטוח הבא, ובמשנהו יללות צופר אמבולנס, מנהרות ארוכות של סורקי מוח ממוחשבים, ספוגיות מאדמות על גולגולת מנוסרת בניתוח הרואי, ועוד ניתוח, ועוד אחד. מדינה שלמה בקיאה בלחצים תוך גולגולתיים, ניקוז נוזלי המוח, משמעות מחיקת קפלי המוח בצילום ועומק ההרדמה.

כבר ראינו ראשי מדינה מתים בישראל, אך מאז רצח רבין והטראומה הלאומית המובנת שליוותה אותו לא ראינו פסיכוזה לאומית חמורה כמו זו שאנו נתונים בה עתה, אשר ביטויה העיקרי הוא בחרדה מפני מותו של "אבי האומה".

לפני יובל, כלומר בשבוע שעבר, הצעתי למישהו כי כחלק ממסע הבחירות שלנו, וכמחאה על שלטון היחיד של שרון נציב בכמה כיכרות בישראל פסלי ענק בדמותו. והנה זו כבר ממש לא בדיחה.

שרון היה מגדולי מפקדי השדה שידע צה"ל. מצביא שמבצעיו שינו מהלך מלחמות. הבונה הגדול של ההתיישבות ביש"ע ומחריב חבל ימית, גוש קטיף וצפון השומרון. אף אחד מהמפעלים הללו לא יכול היה להציבו כמתמודד מול אברהם אבינו על התואר: "אבי האומה", אם לא המצב הנפשי הרעוע של העם בשעה זו. אפשר לאהוב אותו או לשנוא אותו, אפשר לזכור את פשעיו ואת תשועותיו, אפשר לחשוש מפני השפעתו התקדימית על עקירת יישובים כשם שאפשר לברך על עשרות היישובים ואלפי הבתים שהקים.

אבל גם אלו וגם אלו אינם יכולים להצדיק את התואר המיתולוגי הזה, לאדם בשר ודם, כחרס הנשבר, או להסביר הערצת "המנהיג" במדינה יהודית-דמוקרטית שיצר עם עתיק ודעתן. הערצת מנהיג שכמותה ראינו רק במשרים טוטאליטריים.

בשרון היו סתירות פנימיות עמוקות מאוד שקשה להסבירן רק ב"זיגזג" פוליטי או באופורטוניזם. גם ראשי המתנחלים ביש"ע עוד לא הצליחו לסכם אם במערכת היחסים בינם לבין שרון היה: שרון חמורו של משיח או שמא אנחנו כולנו החמורים, ושמא היה בו גם מזה וגם מזה. ואולי לכן רק עם מסוכסך עמוקות בנפשו, מפוצל פיצול אישיות עמוק כמו שלנו, מתלבט במשבר זהות עמוק בין יהדות לישראליות – רק עם כזה יכול להעלות למדרגת "אבי האומה" מנהיג כצלמו וכדמותו, המטלטל את כל העם בלבטיו כשם שהוא מטלטל אותו בשעות אלו כשהוא נאבק על חייו.

וכיוון ששרון משקף בדמותו את הסכיזופרניה הלאומית שלנו כולה, יש חשש אמיתי שמא השרוניזם יאריך ימים גם אחרי שאריאל שרון כמנהיג המדינה ייעלם. יש מקום לחשש כזה לו הייתה דמות רבת עוצמה המסוגלת לספק למרכיבי "קדימה" האופורטוניסטים אותה תעודת ביטוח לעמדות כוח, כסאות והון באמצעות השלטון ששרון סיפק להם. אין באמת דבק זולת תאוות השלטון המחבר בין צחי הנגבי וחיים הנגבי, בין שמעון פרס ואלי אפללו. ואני מתקשה לראות כיצד אהוד אולמרט מייצר די דבק כזה.

ולפיכך השרוניזם כפי שהוא מתבטא ב"קדימה" הוא קצר ימים וסופו שבע רוגז. אבל ביטויים אחרים של הסכיזופרניה הלאומית שלנו לא ייעלמו עם השרוניזם. התקף השנאה העצמית של הקיץ האחרון בגוש קטיף ובשומרון, הנטייה האובדנית שגילה העם כביטוי למחלה העמוקה שבו, זו לא תמה מן העולם. המאבק במחלה הזו הוא הביטוי התמציתי ביותר של המאבק שלנו לגאולת ישראל, לשחרור עצמי מכל תסביכי הגלות של העם הזה.

אריאל שרון מוטל בשעות אלו על ערש דווי. לאיש אריאל שרון אני מאחל חיים ארוכים.