הפסקנו להיות חנונים!

במשחק כדורגל בין בית"ר ירושלים לסכנין, שהתקיים לפני ימים אחדים, התנפלו אוהדי סכנין הערבים על אוהדי בית"ר היהודים, זרקו עליהם אבנים ותקפו אותם בברוטאליות. משטרת ישראל הייתה במקום, אך לא נקטה אצבע...

נדיה מטר , י"ד בטבת תשס"ו

נדיה מטר ויהודית קצובר
נדיה מטר ויהודית קצובר
חזקי ברוך
במשחק כדורגל בין בית"ר ירושלים לסכנין, שהתקיים לפני ימים אחדים, התנפלו אוהדי סכנין הערבים על אוהדי בית"ר היהודים, זרקו עליהם אבנים ותקפו אותם בברוטאליות. משטרת ישראל הייתה במקום, אך לא נקטה אצבע כדי להגן על היהודים מפני הפוגרומיסטים הערבים.

מאמר ב- "NRG מעריב" מ-10/1/06 (של אבי אשכנזי ומורן כץ) מאשר את הדבר ומכנה את תופעת אי-התערבות השוטרים במהומות של ערבים, כ"נוהל ידיים בכיסים", שוטרים עומדים בצד ומסתכלים. המאמר מסביר שהדבר נובע מהטראומה של השוטרים ממהומות הערבים בגליל באוקטובר 2000. לאחר מסקנות ועדת אור, נפתחו תיקים, במחלקה לחקירת שוטרים, נגד עשרות שוטרים וקצינים של המחוז הצפוני. עקב הטראומה של פתיחת התיקים, רבים מהשוטרים "חוששים להסתבך בהפרות סדר ציבורי-ויותר מכל מפחדים למצוא עצמם בפני ועדת חקירה ולהסביר מדוע נקטו אלימות או הפעילו אמצעים לפיזור הפגנות".

כל זה נכון כשמדובר בהפגנות של ערבים. אך כשמדובר בחבורה של בני נוער יהודים, נאמני ארץ ישראל, המגנים על בית יהודי שהוקם על אדמה יהודית ומנסים בגופם, בצורה פאסיבית, למנוע את הריסת הבית, אין לשוטרי משטרת ישראל שום התלבטויות. יש להם הכשר מהדרגים הגבוהים ביותר: להרביץ, לגרור, לשבור עצמות ולהשתמש באלות, והשבוע החליטו לחצות קו אדום במבצע הריסת הבית בנווה דניאל צפון. "בשדה בועז" השתמשו שוטרי משטרת ישראל בגז נגד יהודים שלווים שהיו סגורים בתוך בית, כמו בתא סגור. האסוציאציות עושים לכולנו חלחלה. איפה הגינויים של מנהל "יד ושם"? איפה הזעקה של ניצולי השואה? איך אפשר לסבול שבמדינת ישראל משתמשים בגז נגד יהודים שכל "פשעם" הוא מחאה נגד הרס בתים יהודים.

אלימות השוטרים שהייתה בנווה דניאל עברה כל גבול. לא רק מכות רצח, קט של רובה בראש של ילד וגז מדמיע, אלא גם ספריי פלפל בעיניים. וכוחות הרשע מבטיחים שזו רק ההתחלה. בדיווח בחדשות של "קול ישראל" סיפרו שבמשטרה מתכוננים להשתמש נגד מתיישבי יש"ע ב"אמצעים לפיזור הפגנות שעוד לא ראינו עד היום". אין ספק שמדובר באמצעים סדיסטים כגון: שימוש בכדורי גומי או מלח, סוסים ומי יודע מה עוד מתכננים לנו המוחות הקודרים של עוכרי ישראל במשטרה.

אם אנחנו רוצים שהדבר הזה ייפסק אחת ולתמיד, עלינו ללמוד מהערבים בגליל. לנהוג בצורה כזאת שנרתיע את השוטרים, והם יעדיפו לעמוד בצד עם "ידיים בכיסים" . כפי שצוטט באותו מאמר ב "NRG מעריב": "סגן מפקד מרחב הגליל, ניצב משנה יורם מלול, פיקד על כוחות בסכנין. באיזשהו שלב נתתי פקודות לשוטרים באצטדיון, אבל ראיתי שהם לא מצייתים. הם פשוט לא זזו". כלומר, תופעת הסרבנות כן קיימת בקרב השוטרים, אך רק כשמדובר בציבור של ערבים המרתיעים אותם, משפטית וציבורית.

עלינו להגיע לאותה מדרגה. עלינו לעשות מהומה רבתית, בתקשורת ובכל העולם, על כך שכוחות הביטחון מעיזים בכלל לחשוב שמותר להם להשתמש בגז מדמיע נגד ילדינו ולהרביץ להם מכות רצח. עלינו להראות זעם וכעס.

עלינו לצאת להגנה על הנוער שלנו כמו שכל אימא לביאה הייתה עושה כשגורמים עוינים תוקפים את גוריה. אסור לנו לעבור על כך לסדר היום. כל רב, כל מורה, כל הורה במחנה שלנו חייב לקחת כמה דקות ביום ולפוצץ בטלפונים ובפקסים של מחאה את משרדי המפכ"ל, שר בטחון הפנים, מערכות תקשורת, ארגון זכויות האדם, הרבנות הראשית ומי יודע מה עוד. בכל קהילה בארץ ובחו"ל יש לארגן מכתבי גינויים.

בכל יישובי יש"ע בו הקימו "פינות חמות" לחיילים ולשוטרים יש לסגור את המקום ליום אחד ולכתוב על הדלת: "סגור במחאה על אלימות החיילים והשוטרים נגד ילדינו. ה"פינה חמה" תפתח מחר ונשמח לארח אנשי כוחות בטחון שאינם משתתפים בגירוש יהודים ואינם תוקפים את ילדינו". כל ראש מועצה חייב להרים טלפון למפכ"ל ולנזוף בו. כל ישוב חייב לעזור לנערים להגיש תביעות אישיות נגד שוטרים וחיילים המכים. די לשתיקת הכבשים.

ועכשיו לחדשות הטובות: למרות שכוחות הגירוש וההריסה הצליחו להרוס מבנה אחד בנווה דניאל, ההצלחה באמת הייתה שלנו. השלטון פשוט לא ציפה לכזו התנגדות נחושה ומאסיבית בגוש עציון "המתונה". בבוקר הגיעו עם שופל וכמה חיילים ושוטרים, וחשבו שלאחר המפלה המבישה בגוש קטיף, כבר אפשר לנפנף אותנו מכל מקום בלי התנגדות. אך למרות שההתרעה הייתה קצרה ביותר, הגיעו מעל שלוש מאות צעירים מגוש עציון, אפרת, ירושלים, בית שמש ואפילו מהרי השומרון. פשוט מחזה נפלא של נוער המעביר מסר חד משמעי: לא שברתם אותנו הקיץ. להיפך, למדנו מטעויות גוש קטיף וצפון השומרון. לעולם לא נרקוד ולא נתחבק יותר עם כוחות גירוש.

בנווה דניאל קיבל חגי סגל תשובה לשאלה שהוא שאל במאמר ב"מקור ראשון" לפני שבוע, תחת הכותרת "די לייאוש":

סגל פונה לציבור המתנחלים ושואל האם הימין נחוש בדעתו להניף דגל לבן, או שהוא יתעשת ברגע האחרון?

"רוב המתנחלים יושבים עדיין שבעה על גוש קטיף, עסוקים בשקם ובתעניתם. קשה לגרד מהם אפילו שבב אופטימיות, שלא לדבר על רוח קרב. המסר הפומבי היחיד שיוצא מיש"ע וממפלגות הימין הוא בכי ונהי". ואז כותב סגל ש"במאמר קורע לבבות בביטאון המועצה האזורית מטה בנימין מתחנן פנחס ולרשטיין בפני קוראיו להשתחרר כבר מההלם ולחדש את הלחימה בנסיגות". סגל מסיים את הטור בשאלות "האם מישהו בימין מתארגן כיאות למאבק בהתנתקויות הבאות? איפה הנוער הכתום? האם מישהו בכלל שומע? הלו?".

אני מסכימה עם הניתוח של סגל. אין ספק שחלק ניכר, אם לא רובם, ממתיישבי יש"ע המבוגרים שרויים בייאוש עמוק, ומאוד קשה לארגן אותם מחדש למאבקים הקרבים ובאים. אך לעניות דעתי, הייאוש במחנה שלנו אינו נובע מפשע הגירוש עצמו ומהעובדה שכוחות הרשע הצליחו במזימתם להרוס את גוש קטיף וצפון השומרון ולמסור את השטח לאויב הערבי, אלא הייאוש נובע מההכרה שלכאורה אין למחנה שלנו מנהיגות אמיתית הרוצה להיאבק באמת, כפי שכל מגזר אחר היה עושה, בגזירות של הרס וחורבן.

לאחר הקיץ הזה, כשכל המחנה הלאומי ציפה לדברי חיזוק ועידוד מפי מי שמתיימר להיות מנהיגיו, ראינו את הסרט של רינו צרור בערוץ 10, והזדעזענו. רואים בו בבירור את מנהיגי מועצת יש"ע ורבנים מסוימים, משתפים פעולה בצורה אקטיבית עם כוחות הגירוש, מתחבקים עם השוטרים, מנסים לרסן את הנערים המפנצ'רים, ומתאמים עם השוטרים את הפריצה לבית הכנסת בנווה דקלים, בעת שהבנות התפללו בפנים תפילה קורעת לב. מאז סרטו של צרור, קבלנו עוד ועוד מידע על המש"תפיות של מי שאמור להנהיג אותנו. הקצפת מעל העוגה הייתה "הסולחה" של ראשי מועצת יש"ע כלפי שרון. "כבר לא כועסים. מנהיגי המתנחלים מיהרו אתמול לסלוח לרה"מ שרון על פינוי ישובים. תרומתו של שרון להתנחלויות גדולה יותר מנזקי ההתנתקות" הם אומרים" (NRG מעריב 6/1/06).

אין ספק שדבר כזה יכול לייאש ציבור שלם. עם מנהיגים לא מוצלחים כאלו אפשר כבר לארוז מכל מקום. מה הטעם להיאבק עם מנהיגים כאלו. הם בכל זאת יעשו דילים ויעזרו למבצעי הגירוש לבצע את זממם.

אך הנה מגיעות הבשורות הטובות. כפי שלמדונו רבותינו: "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש". בני הנוער שלנו הבינו זאת ותרגמו את האמרה כך: "במקום שאין מנהיגים השתדל להיות מנהיג". בני הנוער הבינו שהגיע הזמן לנקות את כתם הריקודים והחיבוקים ולהראות את הדרך הנכונה. והדרך היא: מעכשיו יש להיאבק על כל גבעה, על כל בית ועל כל גרגיר מארץ ישראל שרוצים לקחת מאתנו.

אותם מאות בני נוער שהקימו את עשרות המאחזים בסוכות ובחנוכה, יחד עם חברים ומכרים מיש"ע ומישראל הקטנה, רצו לנווה דניאל והגנו שמונה שעות על מבנה קטן אחד. בקיץ לקח לכוחות הרשע שמונה שעות לחסל ישוב שלם. אם כך קורה בנווה דניאל שבגוש עציון "הממלכתי והמתון" (שאנו מקווים שכבר לא כך). אז מותר לנו להיות אופטימיים שבעזרת ה', המחנה שלנו ייצא מהייאוש והדיכאון, ירים את הראש ויפסיק לתת לכוחות הרשע לירוק בפניו ולדרוך עליו.

אנחנו המבוגרים חייבים להתייצב לימין הנוער הנפלא שלנו, להשתתף אתו במאבקים, לעזור לו כספית וחומרית, ובעזרת ה' יחד נעצור את הגזירות הרעות. חברה טובה שלי, מגורשת מנווה דקלים, שמעה על המאבקים שלנו בגוש עציון ואמרה לי: "נדיה תבטיחי שאצלכם לא תהיה הנהגה של חנונים, תאבקו באמת". חברתי היקרה, אני מקווה שאפשר לבשר לך שהפסקנו להיות חנונים. לא רק שהפסקנו להיות תמימים לגבי מנהיגים מסוימים, לא רק שנאבק על כל מקום ביהודה ושומרון, אלא נמשיך להיאבק כדי לחזור למקומות שגורשנו מהם. ובעזרת ה' נקים מחדש את גוש קטיף וצפון השומרון.

ומי יודע. אם נראה נחישות, נאמנות ואמונה בצדקת הדרך אולי יצטרפו אלינו סוף סוף אלפי אוהדי בית"ר- ירושלים, שחלק ניכר מהם אידיאולוגית איתנו, וביחד, בעזרת ה' נציל את עם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל מגזירות הרס וחורבן.