נערים רעולי פנים משליכים אבנים בחברון. חיילי צה"ל רודפים בסמטאות אחרי משליכי האבנים. קצין סופג פגיעת אבן בפניו ונפגע בעינו. לכאורה כבר היינו צריכים להתרגל למראות הללו אחרי שתי אינתיפאדות, אבל הפעם הקללות המוטחות בחיילים הן בעברית, והנערים הם שלנו.

היה כנראה מי שחשב שאם בסופו של דבר כופפה האבן הפלשתינית את קנה הטנק היהודי, יצליחו גם רעולי הפנים היהודים לגרש את חיילי צה"ל ואת שוטרי המג"ב הבאים להרוס בתי יהודים ולגרש את יושביהם.

אלא שהמשוואה מורכבת הרבה יותר.

המאבק נגד צווי ההריסה, העקירה והגירוש הוא מאבק צודק. ארץ ישראל שייכת לעם ישראל ולא לערבים. זכותם ואף חובתם של היהודים ליישב כל שעל בארץ ישראל. אבל כדי ליישם את העיקרון הזה אין די בבניית עוד בית יהודי בארץ ישראל. הקיץ האחרון בגוש קטיף וצפון השומרון כבר הוכיח לנו שגם "העובדות בשטח" שקבענו ניתנות להריסה בשיני הבולדוזר של ממשלת ישראל, כאשר היא פועלת מ"כוח החוק" וזוכה לגיבוי ציבורי רחב, ומשגרת חמישים אלף חיילים ושוטרים המבצעים בברוטאליות את החורבן. ולפיכך אין די בזכות הבלתי מעורערת ואין די בעצם בניין בית. יש להפוך אותו לעובדה קיימת גם בתודעה, ובהסכמה הלאומית הרחבה.

אך בניגוד למה שקיווינו ולמה שרצינו להאמין, המאבק על התודעה אינו מאבק של "התנחלות בלבבות". השנאה העצמית היהודית לובשת בדור האחרון דמות של מאבק בין ישראלים ליהודים. את השנאה הזאת לא הצלחנו לשנות גם כשהושטנו לכל בית בישראל צרור עלי ירק מגוש קטיף. גם לא אחרי שעברנו רבבות בתי אב בישראל בשיחות "פנים אל פנים".

המאבק על התודעה הוא מאבק על ההכרה בהתיישבות כעובדה קיימת, שגם אם שונאים אותה משלימים עם קיומה. כשם שמשלימים עם "זכותם", כביכול, של הבדואים להשתלט על אדמות הלאום בנגב או בגליל, ואין יוצאים להרוס רבבות בתים בלתי חוקיים בעליל שהקימו הערבים. וכך יצטרכו להשלים עם זכותם של יהודים לשבת בכל מקום בארץ ישראל.

אבל גם במאבק על התודעה הזאת, הצריבה בתודעה כי בית יהודי הוא עובדה קיימת, נחלנו בקיץ האחרון מפלה קשה כשהוכח לכאורה ההיפך. תג המחיר היה נמוך. החורבן היה זול, ממש "במבצע". ולכאורה צריך לקבוע תג מחיר גבוה מאוד לכל ניסיון לעקירה נוספת כדי שאולמרט לא יתפתה לחשוב שהוא שרון. כדי שמה שלא הושג בשפלת חוף עזה ייצרב בתודעה בעיר האבות חברון, בהרי שומרון ובבנימין.

אלא שבין תג מחיר גבוה הנגבה במאבק לגיטימי של מי שעוקרים אותו מביתו ובין תמונות של רעולי פנים יהודים משליכים אבנים על חיילי צה"ל, עובר הקו הדק והחמקמק שבין ניצחון במאבק לתבוסה.
אני מודע לכוח השקר העצום שבידי התקשורת. טלו תמונות של נערים יהודים רעולי פנים משליכים אבנים בחברון, עברו בחיתוך מהיר לתמונות של חיילי צה"ל רצים בסמטאות ומייד בחיתוך גס אל תמונתו של קצין צה"ל שמחצית פניו נפוחות מאבן שספג, ועינו עצומה, ובמחי כתבת טלוויזיה אחת יצרתם עובדה : המתנחלים פוגעים בחיילי צה"ל.

גם אם זה שקר, גם אם הנערים השליכו אבנים לעבר ערבים שהתגרו בהם, גם אם החיילים ניצבו בתווך ואחד מהם נפגע בשוגג, גם אם בין רעולי הפנים הללו, ואולי זוהי הסיבה למסווה שעל פניהם, היו פרובוקטורים שבאו להעניק לגיטימציה לגירוש הברוטאלי של "העבריינים פורעי החוק". גם אם כל זה נכון, בקרב על התודעה נפסיד גם הפעם, כפי שהפסדנו במאבק במוואסי כאשר נערים השתלטו על בית ערבי ובחצרו צולמו התמונות הידועות של "הלינץ".

תפקידם של המבוגרים האחראים, מובילי המאבק בחברון, בגוש עציון, בשומרון ובבנימין הוא למנוע מצב שבו נפגעים חיילי צה"ל, והציבור הישראלי בבית צופה בתמונות, וצורך את מנת התעמולה המשודרת בטלוויזיה ומגבה את אולמרט המתאווה להוכיח שגם הוא יודע לעקור ולגרש. הנוער הנאבק על ארץ ישראל חייב להיות מלווה במבוגרים שקולים ואחראים היודעים מה ההבדל בין טוב ורע ובין ערבי לחייל צה"ל.

אסור לחבק את המגרשים ולרקוד איתם. אסור גם לכנות אותם "נאצים" וחלילה מלהרים עליהם יד. ואם אי אפשר לשלוט בנערים, אין להפעיל אותם בזירות התמודדות שבהן שליטה מרבית בדפוס המאבק היא העיקר. ואם השטח רווי פרובוקטורים מסיתים ופרובוקטורים משליכי אבנים בחיילי צה"ל, צריכים מנהיגי המאבק בשטח להכיר כל מי שהם מוציאים לזירת האירוע ולהצביע באצבע מאשימה ומבדלת על כל מי שחורג מהנחיותיהם המפורשות. אני יודע כי מנהיגי המאבק מנחים במפורש להימנע מפגיעה בחיילים.

יש לזכור גם את ההבדל המשמעותי בין כללי המאבק שבגוש קטיף והמצב בשטח בחברון ובשומרון. כיוון שבשלב זה אין כוונה עדיין לעקור את היישובים עצמם. אנו נמצאים בשטח בכל עת. אנו יכולים לשוב ולבנות לשוב וליישב כל מאחז שנעקר, כל בית שהבולדוזר החריב. צה"ל יכול לרכז כמה אלפי לוחמים בחברון. משטרת ישראל יודעת להביא מאות אנשי יס"מ לגבעות השומרון. אבל אין הם יכולים להיות בו זמנית, בכל מקום, בכוחות גדולים. ולכן הניצחון יהיה בידי הנחושים והעקשנים. בידי אלו היודעים להקים שוב ושוב את מאחז בית הכנסת בשערי קריית ארבע, עד שיעמוד שם לנצח.

"עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה" אמרנו הקיץ. בימי חברון ועמונה הבאים עלינו אנו מבינים כי היא ארוכה מאוד. ואנחנו לא מפחדים.