ההתנתקות מהנוער הכתום

במסגרת עבודתי כעו"ד פלילי המתמחה, בין היתר, בעבודה עם בני נוער בהליכים משפטיים הננקטים נגדם בשל חשד לביצוע עבירות, טיפלתי במאות מקרים של בני נוער.

עו"ד עמיקם הדר , כ"ד בטבת תשס"ו

דעות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7
במסגרת עבודתי כעו"ד פלילי המתמחה, בין היתר, בעבודה עם בני נוער בהליכים משפטיים הננקטים נגדם בשל חשד לביצוע עבירות, טיפלתי במאות מקרים של בני נוער, אשר בחודשים שקדמו לביצוע "תכנית ההתנתקות" נעצרו ונחקרו בחשד לחסימות כבישים. אותם בני נוער המכונים כיום "נוער ההתנתקות".

ליוויתי אותם בחדרי החקירות, בתחנות המשטרה השונות, בהליכי המעצר, וכיום אני מייצג אותם במקרים רבים, במסגרת ההליכים המשפטיים המתנהלים בבתי המשפט השונים בכל הקשור לכתבי אישום שהוגשו בתקופה האחרונה.

מיהו אותו נוער ההתנתקות?

"נוער ההתנתקות" הינו בעצם כינוי תקשורתי שהוצמד לאלפי בני נוער, אך ורק בשל עניין אחד שאיחד ואפיין את כולם, והוא, התנגדותם, ברמה זו או אחרת, לביצוע "תכנית ההתנתקות". הכינוי התקשורתי הזה שדבק בהם, גרם לרבים בציבור הרחב לסבור כי מדובר בבני נוער המתגוררים שגרו בגוש קטיף וכן ביישובי יהודה ושומרון, אשר מראה אחד להם ודעה אחת משותפת לכולם.

מהיכרותי המעמיקה ומעבודתי עם למעלה מ-300 נערים ונערות אשר נעצרו ונחקרו בחשד לחסימות כבישים, אני יכול להעיד כי רובו של אותו נוער המכונה נוער ההתנתקות מתגורר ביישובים מבוססים באזור המרכז כמו: רעננה, שוהם, כפר סבא, פתח-תקווה וכו'. אלו בני נוער, ממשפחות מן המעמד הביניים המבוסס, לומדים במסגרות חינוכיות פרטיות – ישיבות תיכוניות ואולפנות. דרכם בחיים, עד לפני חודשים הייתה ברורה להם עד מאוד וכללה שירות קרבי ביחידה מובחרת, לימודי השכלה גבוהים, ומעורבות עמוקה בכל תחומי המשק, החברה, הפוליטיקה והצבא.

רובו המכריע של בני נוער אלו הינו בעל עבר נקי לחלוטין, ואינו מבאי בתיהמשפט בימים כתיקונם. אין הם נערים ונערות הרגילים במגעים עם המשטרה ומערכת האכיפה. לרובם זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה בחייהם להתעמת עם כוחות המשטרה.

עד לפני בואה לעולם של "תכנית ההתנתקות", הם לא העלו על דעתם אפשרות של ישיבה במעצר, או היזקקות לסיוע משפטי בהליכים פליליים. ההליך הפלילי הוא סיטואציה חדשה עבורם, איננה מאפיינת התנהלותם, ובוודאי איננה מאפיינת את הדרך בה מעוניינים רובם לעצב את חייהם כבוגרים.

נדמה לי כי השופטים הבינו כי מדובר בנוער מסוג שונה מזו שהם רגילים לראות בין כתלי בית המשפט, אך הבנה זו הובילה אותם דווקא להחמיר בעונשם של אותם נערים: מעצר עד תום ההליכים בעבירות שאינן נחשבות כעבירות חמורות, סירוב לחלופות מעצר, התבטאויות חריפות וחריגות של שופטים ועוד דוגמאות רבות.

לא הנוער הכתום התנתק מהמדינה נפשית ומעשית, אלא המדינה היא זו שהתנתקה ממנו בהתנהלות מערכתית מכוונת.

בתי המשפט ערכו הבחנה בין נוער עברייני "רגיל" ובין נוער עבריין אידיאולוגי, כשההתייחסות לעבריינות אידיאולוגית הינה מחמירה הרבה יותר. מיותר לציין כי הבחנה שכזאת היא אסורה, ואין לה כל בסיס בחוק.

בדיון בבית המשפט העליון בתיק "מדינת ישראל נגד פלונית" (בבשפ 6844/05), קבעה כבוד השופטת פרוקצ'יה את הדברים הבאים:

"המקרה שלפני מקרה קשה הוא. הוא מצריך התמודדות עם מצבים ואירועים החורגים משגרת החיים ואף משגרת ההליכים הפליליים היוצאים ובאים בשערי בתי המשפט. הוא יוצא דופן באופי העבירות בהן הוא עוסק, בסוג האנשים העוברים אותן ובגילם, ובטיב האמצעים שנקיטתם מתחייבת כדי להתמודד בתופעה שהיא מיוחדת לתקופה, ומייחדת את האזור.

המשיבה היא נערה צעירה בשנים אשר עד לתקופה האחרונה לא הייתה לה כל מעורבות עם החוק. היתקלותה עם החוק היא פרי אירועי התקופה. היא נסחפה, עם חברותיה, למאבק האידיאולוגי המתנהל כיום סביב מדיניות ההתנתקות, המשלב בתוכו, למרבית הצער, גם נערים ונערות צעירים בשנים שאינם בשלים לכך. המאבק חורג לא אחת מגבולות חופש הביטוי וההפגנה המותרים במסגרת החוק. הוא גולש למעשי הפרה חמורים של החוק המבקשים למנוע, בדרך אלימה, מהלכים של יישום מדיניות ממשלה שנתגבשה כחלק מההליך הדמוקרטי במדינה.

במסגרת גלישה מסוכנת זו, השתתפה המשיבה עם אחרים במעשי הפרה של החוק על דרך התפרעויות אסורות, התקהלויות בלתי חוקיות, הפרעה והכשלה של השוטרים, העליבה עובד ציבור, ושיבשה מהלכי משפט. כל אלה הונעו על רקע תנועת מרי המונעת על ידי מבוגרים, אשר אינם חוסכים מילדיהם מעורבות במהלכים הפוגעים בחוק, מסכנים את גורלם ואת טובתם, ואינם מגוננים עליהם לבל ייקחו חלק במאבק רעיוני שהם אינם כשירים, על שום גילם הצעיר, להבין את משמעויותיו ואת תוצאותיו".

באותה החלטה נקבע כי הקטינה, בת ה-14, תישאר במעצר מלא עד לתום ההליכים. זו החלטה שלא הייתה מתקבלת, ואני מדבר מניסיוני כעו"ד, לו היה מדובר בנערה עם חשדות לאישומים כמו עבירות רכוש וסמים וכדו'.

במסגרת טיפולי השוטף בעצורי ההתנתקות, הייתי עד להחמרה גוברת והולכת של החלטות בתי המשפט, ככל שמדובר בתנאי שחרור ממעצר. הנוער הכתום הגיב להתנהגות שלטונית זו בהתאם, וככל שבתי המשפט הקשיחו את עמדתם, גם הנוער שנעצר הקשיח מצידו את יחסו.

דוגמא חמורה נוספת היא התופעה שהנוער שנאבק בהתנתקות הובא להארכת מעצר בקבוצות, דבר שמעולם לא קורה. לכל דיון מובא עציר בודד יחידני, לכל עציר יש נסיבות שונות, ראיות שונות ובשום אופן אי אפשר לדון בקבוצות. ואילו כאן השופטים הרגישו כאילו הם בשעת חירום, ומשהו רע מאוד עומד להתרחש, והתירו לעצמם לנהוג בניגוד למקובל.

כסנגור פלילי אני עד לכך שבמערכת המשפט שיקולי שיקום וטיפול הם השיקולים הראשונים במעלה בכל האמור בבני נוער. רגיל אני להתנהלות מיוחדת מאוד, המעדיפה במוצהר שיקום וטיפול על פני ענישה ככל שמדובר בבני נוער עבריינים.

חוק הנוער עצמו בכותרתו מעיד על מגמה זו – חוק הנוער (ענישה ודרכי טיפול). ככל שמדובר בנוער ההתנתקות, הנושא השיקומי מקבל משנה תוקף ועוצמה עקב העובדה כי מדובר בנוער שמחובר בטבורו לדופק החיים במדינה, רואה עצמו חלק חשוב ממנה, ומבקש לעצמו בעתיד חלק בה, בין שומרי החוק והמשפט בחברה הישראלית.

ההכרות וההבנה של המערכת המשפטית כי מדובר בבני נוער מסוג שונה מזה שהורגלנו בו עד כה, לא הובילה לכיוון רצוי של התחשבות במניעים וחתירה עקבית לשובם של בני אותם בני נוער לתלם, אלא דווקא להחמרה הולכת וגוברת בכל הקשור להחלטות בתי המשפט. מדיניות השופטים בעת ההתנתקות, נבעה מתחושה סובייקטיבית של שעת חירום או אסון מתקרב, שגרמה למערכת המשפט להפוך למערכת מחוקקת. ממקרה למקרה התגלתה פשוט הקשחה של המדיניות. בגל הראשון של חסימות הכבישים, השופטים הורו על שחרור מידי, לאחר חקירה קצרה. בגל החסימות השני, כל השופטים כבר התייצבו כולם בקו אחד, ודרשו לפחות חמישה ימי מעצר. בגל השלישי, כבר נתקלתי בהתבטאויות של שופטים שהתייחסו לחסימות כאל "האשמות חמורות".

לא קשור לכאן הוויכוח באשר לאחריות ההורים, המחנכים, הרבנים והפוליטיקאים למצבם של אותם נערים ונערות.ואין אחריותם של המבוגרים גורעת מזכותם של הילדים למסלול חיים ראוי להם.

התמודדות המערכות השונות, ובראשן מערכת בתי המשפט בכל הקשור בנוער ההתנתקות מלמדות, לצערי, שאין הנוער הוא המנותק, אלא המדינה היא זו שמתנתקת. בני נוער אלו נאבקים כיום, מול הרשויות השונות, כמו התביעה והפרקליטות, כשבמאבקם הם דורשים התחברות למדינה ולא התנתקות.

הם נאבקים בצבא המסרב לגייסם בשל ההליכים המשפטיים שהתנהלו ועדיין מתנהלים נגדם. הם נאבקים באולמות המשפט למחיקת כתבי אישום, אך ורק בשל העובדה כי רישום פלילי ימנע מהם מסלול חיים רצוי ומקווה. הם נאבקים ברשויות התביעה אשר אינן מאוחדות ברף ובמדרג הענישה המבוקש על ידן בבתי המשפט.

לגבי אותם נערים ונערות, מדובר כאן במאבק אמיתי. הם מעוניינים בעתיד לשאת במשרות ציבוריות. הם מעוניינים להגיש מועמדות לתפקידים הדורשים "תעודות יושר" מהמשטרה. על כך נסב מאבקם של רוב רובם של בני נוער אלו.

כיום, לרוב הציבור, ההתנתקות היא אפיזודה חולפת, עניין שהיה בכותרות וירד. משהושלם ביצוע ההתנתקות ובמספר ימים מועט, פחתה מאוד ההתעניינות התקשורתית באותם נערים. עד שנדמה כי "אולי לא היו הדברים מעולם".

אולם, אותם נערים ונערות חשים כי מאבקם לא נסתיים. אדרבה, הם חשים כי המדינה ממשיכה להיאבק בהם. את המאבק בצמתים החליפו המאבקים האינסופיים באולמות בית המשפט, נגד כתבי האישום שהוגשו בתקופה האחרונה נגד נערים ונערות רבים שהשתתפו במאבק הפוליטי.

מאבקם של אותם נערים למחיקת כתבי אישום, הוא מאבק שנערך בימים אלו ממש באולמות בתי המשפט. הייתי מצפה ורוצה לראות החלטות ופסקי דין עם ראיה ארוכת טווח, הרואה ומקבל את העובדה כי נוער ההתנתקות היום, יכול וצריך בעתיד להיות חלק חשוב בחברה הישראלית.