הפרשנים דיברו על ההישג של החמאס, כתבי הצבע סיפרו על האווירה של חגיגה דמוקרטית ברחובות רמאללה, ואת הכותרת החשובה ביותר כולם החמיצו: מיליון ושלוש מאות אלף. זה מספר בעלי זכות הבחירה בשומרון, ביהודה, בעזה ובירושלים. הכל יחד כולל הכל 1.3 מיליון. בישראל, לעומת זאת, מספר בעלי זכות הבחירה הוא למעלה מ-5 מיליון. בקיצור, עבדו עלינו. המציאו לנו שד דמוגראפי שלא היה ולא נברא. "בין הים והירדן", הפחידו אותנו, יש כבר כמעט שוויון בין ישראלים ופלשתינים. עוד מעט הם יהיו רוב. באותו שבוע עצמו, בכנס הרצליה, עוד חזרו כמה וכמה דוברים נכבדים על המנטרה הזאת. איזה רוב ואיזה נעליים. 5.1 מיליון ישראלים מול 1.3 מיליון פלשתינים. אלה המספרים הרשמיים.

מזה כשנתיים מתגלגל ויכוח בין ממציאי השד הדמוגראפי, בראשם פרופ' ארנון סופר, ובין קבוצת חוקרים ישראלים ואמריקנים, שהדובר המרכזי שלה הוא יורם אטינגר. אלה אומרים שמספר הפלשתינים קרוב ל-4 מיליון, ואלה מדברים על 2.4 מיליון. כולם מודים שהמספרים שלהם מסתמכים על הערכות וחישובים, ועל פרסומים פלשתיניים שגם הם הערכות, או אולי תעמולה, שכן מאז 1968 איש לא עשה מפקד אוכלוסין ביהודה שומרון ועזה. קטונתי מלהתערב בוויכוח כל כך מקצועי בין מלומדים, אבל הנה יש לנו מספר רשמי, ספור אחד לאחד: מיליון ושלוש מאות אלף, כולל עזה.

ריבוי לא גדול

כבר שמעתי מישהו מחסידי השד הדמוגראפי מתרץ את הפער הענק ואומר ש"הרי ידוע" שבאוכלוסיה הפלשתינית יש ריבוי טבעי ענק. יש להם המון ילדים, לכן מספר האנשים שמעל גיל 18 הוא רק שליש האוכלוסייה, וצריך להכפיל את המספר הזה פי שלושה כדי לקבל את המספר האמיתי כולל ילדים. סליחה, מאין "ידוע" שיש ריבוי טבעי ענקי? קודם קבעתם שיש קרוב לארבעה מיליון פלשתינים, כאשר ידוע שבשנת 1967 היו 1.1 מיליון. המסקנה מזה היא שיש שם ריבוי טבעי עצום, והמסקנה מזה היא שיש קרוב לארבעה מיליון פלשתינים. זו לולאה לוגית. אפשר באותה מידה לעשות חשבון הפוך: להניח שהמספר הכולל הוא פחות משני מיליון. המסקנה מזה היא שיש שם ריבוי טבעי קטן, והמסקנה מזה היא שיש פחות משני מיליון.

אבל אפשר גם לעשות חשבון בלי לולאות. אנחנו לא יודעים כמה ילדים מתחת לגיל 18 יש להם, אבל אנחנו יודעים בוודאות, שלפני 18 שנה הילדים האלה לא היו. כלומר שאותם 1.3 מיליון בעלי זכות בחירה של היום, היו בשנת 1988 כל האוכלוסייה, כולל ילדים. צריך להוסיף עליהם 5 - 6 אחוזים של הזקנים שהיו אז בני 65 ומעלה, וכבר מתו. בואו נהיה לארג'ים ונוסיף 10 אחוזים. התוצאה תהיה שבשנת 1988, לפני 18 שנה, היו בסך הכל כ-1.45 מיליון פלשתינים, כולל ילדים. בשנת 1967 ישראל עשתה מפקד אמיתי, מבית לבית, ומצאה קרוב ל-1.1 מיליון. כלומר ב-21 שנה האוכלוסייה הפלשתינית גדלה בערך בשליש. זה ריבוי לא גדול. דומה לריבוי של היהודים. ואם נביא בחשבון שבשנים שאחרי "מלחמת ששת הימים" ישראל התירה ל-150 אלף איש לחזור מירדן וממדינות המפרץ ליו"ש, הרי הריבוי הטבעי הפלשתיני מתגלה כקטן עוד יותר.

אבל לא נתחשב בזה, אלא נקבל במלואו את הגידול בשליש לאורך 21 שנה. בתום 21 שנים נוספות, יהיה שוב גידול בשליש, כלומר בשנת 2009 תגיע האוכלוסייה הפלשתינית ביהודה, שומרון, עזה וירושלים ל-1.9 מיליון. הרבה פחות אפילו מההערכה של האסכולה המצמצמת. זה אומר שלא רק שאנחנו רחוקים מאוד משוויון, אלא שהפער לטובת היהודים הולך וגדל.

לא יותר מ-10 אחוז

לבסוף, למה לנו בכלל לעסוק במספר הכולל. אם ניקח רק את יהודה ושומרון, ללא חבל עזה וללא ירושלים, מספר הבוחרים הפלשתינים השבוע היה בסביבות 700 אלף. זה הכל (המספר הרשמי המדויק שהפלשתינים פרסמו השבוע הוא 762,040. אבל הוא כולל כ-60 אלף תושבי ירושלים על פי ההגדרה הישראלית, בעלי תעודות זהות ישראליות, שהרישום הפלשתיני מגדיר אותם כתושבי יהודה ושומרון). כלומר, אם אנחנו מאמינים לעצמנו שמעזה כבר יצאנו, וירושלים היא ישראלית ומאוחדת, המאזן הוא 700 אלף פלשתינים בוגרים מול חמישה מיליון ישראלים בוגרים. זה כל השד הדמוגראפי.

ועכשיו תשאלו מה זה משנה, האם אני מציע לספח לישראל את כל אותם 700 אלף פלשתינים? התשובה היא לגבי חלק קטן מהם בוודאי כן, ובגדול לא. אבל תסלחו לי על עוד חשבון אחד אחרון ודי. אם אנחנו 5.1 מיליון, והם 700 אלף, הרי הם 12 אחוזים מהאוכלוסייה הכוללת. לא מגיע להם 20 אחוז משטח הארץ. זה לא צודק, במיוחד לנוכח העובדה שבשטח הקטנטן שנשאר לנו, כמעט חמישים אחוז, מבאר שבע עד אילת, הוא מדבר. 10 אחוז יהיה נתח הוגן למדי.