זה היה ההיפך מ"עימות בלתי נמנע", מטבע הלשון השחוקה, שכמה מטובי השדרנים השתמשו בה כשנגמרו להם הקלישאות על ההר בעמונה. זה היה עימות מיותר, שבקלות היה נמנע, אילו אולמרט היה מטפל בו באופן ענייני. לא נכון שהייתה כאן החלטה לקיים את החוק ואת הוראת בית המשפט למרות העימות הצפוי. ההחלטה הייתה ללכת לעימות אלים, ולהשתמש לשם כך בחוק ובבית המשפט.



בית המשפט לא אסר על הממשלה ללכת לפשרה, ולא הביע שום עמדה לגבי הצעת הפשרה. אילו הייתה הממשלה באה לבית המשפט ואומרת: יש הצעת פשרה הגיונית, ואנחנו מעוניינים לבדוק אותה, אין לי שום ספק שהשופטים היו מברכים על זה. אבל הממשלה שלחה לבית המשפט את נציגיה כדי לומר לשופטים שהיא מתנגדת לכל פתרון ולכל פשרה. ואפילו במצב הזה, היה שופט אחד בדעת מיעוט, שסבר שצריך לחייב את הממשלה ללכת לפשרה. שתי השופטות האחרות אמרו לעותרים: אם הממשלה רוצה לפנות בכוח, אנחנו לא נתערב.



בקיצור, זו לא הייתה החלטה של בית המשפט, אלא החלטה של הממשלה שבית המשפט אישר את ביצועה. אילו הייתה הממשלה מחליטה אחרת, בית המשפט היה מאשר את ההחלטה האחרת. החוק והבג"ץ לא הכתיבו את מהלכי הממשלה, הם היו כלי משחק בידיה, בדיוק כמו השוטרים והחיילים שלוהקו לתפקיד היפים והאמיצים (והפצועים), בהצגה המכוערת והמיותרת הזו.



הסתירה הפנימית



אייל ארד אמר לפני שבועיים לעיתונאי: מהליכוד כבר הוצאנו כל מה שאפשר, עכשיו אנחנו נלחמים על מצביעי העבודה (הם נלחמים גם על מצביעי מר"צ. שי אביטל, מועמד במקום ריאלי ברשימת "קדימה", התכוון עד לאחרונה לרוץ במסגרת מר"צ). עימות אלים עם מתנחלים הוא בדיוק מה שצריך לשם כך, במיוחד בחסות הרטוריקה של שלטון החוק.



אנשי "קדימה" ועיתונאי החצר אומרים עכשיו בגאווה: המתנחלים האלה שנים עשו מה שבא להם, כל ממשלות ישראל לדורותיהן התקפלו בפניהם. הצבא עבד בשבילם, הממשלה מימנה את השיגעונות שלהם, משרד השיכון בנה להם ומשרד הביטחון סלל להם כבישים. תעיינו בדו"ח של טליה ששון ותראו. עכשיו גמרנו עם המערב הפרוע הזה. אנחנו סוף סוף משליטים חוק וסדר.



וזה כנראה הרגע לדבר על הסתירה הפנימית שהטיעון הזה מכיל בתוכו. נניח שאתה מחפש חניה, ושוטר אומר לך: תחנה כאן באדום-לבן, ואל תדאג. אני שומר לך על האוטו, וכל האדום-לבן הזה הוא זמני. בקרוב ישנו את זה. במצב הזה אי אפשר לומר עליך שאתה פורע חוק. אפשר לנזוף בשוטר, אפשר להחליף אותו ולהודיע לך שמעתה ואילך ישתנו הכללים, ואדום-לבן יהיה באמת אדום-לבן, אבל אי אפשר לשנות כללים לאחור, ולבוא פתאום עם בולדוזר למעוך לך את האוטו. אכן, כמו שכותבת טליה ששון שרי ממשלה, פקידים בכירים, קצינים בכירים, היו מעורבים בהקמת המאחזים. הממשלה השקיעה שם לא מעט כספים. אריאל שרון, הוא ולא אחר, בא לביקור בעמונה, ואמר למתיישבים: למה רק קראוונים? למה אתם לא בונים בתים?



חכם על חלשים



סליחה. זה אולי אי סדר במערכות השלטון, אבל לא מערב פרוע ולא "אדוני הארץ" שעושים מה שבא להם. אפשר לבוא ולומר למתנחלים: מהיום נוהל הקמת מאחזים יהיה כדלהלן, ונדרוש אישור בכתב של שבעים ועדות לפני כל קיר שאתם בונים. אפשר לשנות את הכללים אפילו מהיום למחר, אבל אי אפשר לשנות את הכללים מהיום לאתמול. גם למתנחלים יש זכויות אדם ויש להם רכוש, כבוד, ועצי זית.



אנשי עמונה לא השתלטו על אדמה פרטית, ולא רמסו אף אחד. הקרקע נמצאת בהליכי רכישה, ואולמרט יודע היטב, מניסיונו בירושלים, כמה עדין ומסובך ההליך הזה בסביבה פלשתינית, ומבין היטב למה תמיד בדרך הזו קנה העם היהודי אדמות בארץ ישראל במאה ועשרים השנים האחרונות, ולמה תמיד היה צורך באורך רוח של שנים, ובתפיסת חזקה בפועל, כדי שההליכים יגיעו לקו הגמר ויקבלו גושפנקה חוקית רק בדיעבד. לא מדובר בעוול אלא בפרוצדורה מזרח תיכונית, והעובדה המכרעת היא ששום אדם פרטי לא עתר נגד הקמתם של הבתים בעמונה. מי שהגיש את העתירה היו אנשי "שלום עכשיו". אם מדברים על מיעוט קטן שמכתיב מהלכים למדינה שלמה, הנה הכתובת האמיתית.



אבל אולמרט היה מעוניין בעימות אלים עם מתנחלים, כי הוא חכם על חלשים, והמתנחלים שאחרי חורבן גוש קטיף הם מגזר חלש, פגיע ומוכה. להם לא הייתה ברירה אלא להילחם, ואני נוטה לחשוב שאחרי הקרב בעמונה, מצבם בג'ונגל הישראלי השתפר קצת.