החייל כבר אינו קדוש

אין כל ספק, הקרב המדמם של אתמול במסגרת במלחמת-האחים שפרץ בה אריאל שרון לפני חצי שנה העמיד את העם היהודי היושב בציון במצב חדש.

הראל כהן , ח' בשבט תשס"ו

הראל כהן
הראל כהן
ערוץ 7
הרהורים בעקבות ביקור אצל מוכי הפוגרום בעמונה

אין כל ספק, הקרב המדמם של האירועים בעמונה במסגרת מלחמת-האחים שפרץ בה אריאל שרון לפני חצי שנה העמיד את העם היהודי היושב בציון במצב חדש. הנפת האלות על גולגולות הילדים, השנאה היצרית הקשה בעיני השוטרים שכקלגסים פרועים שלוחי רסן דרסו את ילדינו הנפלאים והאידיאליסטיים, מזכירה ימים אפלים.

היה זה לפני 120 שנה, כשאביו של הרב מאיר בר-אילן, מנהיג תנועת המזרחי, מרן הנצי"ב זצ"ל, קרא בעיתון "הצפירה" של נחום סוקולוב, שבליל תשעה באב התכנסו באמריקה ראשי התנועה היהודית הרפורמית וחגגו את יום-הולדת השבעים לרבי שלהם יצחק מאיר וייס (צ'כיה ה'תקע"ט - סינסינטי ה'תר"ס). נאמר שם שהם אכלו סרטנים ושאר שרצים מאוסים.

נכנס אליו בדיוק תלמידו מרן הרב יצחק הכהן קוק זצ"ל. אמר הנצי"ב לתלמידו, עכשיו נתבארה לי אזהרת התורה שמי שאוכל מאכלות אסורות מיטמטם ליבו. הנצי"ב הסביר, שבניגוד לרוב איסורי התורה, מאכלות אסורות נבלעים בדם נפש האדם ומשפיעים על אופיו ומחשבתו. העמיק עוד הנצי"ב ואמר כי על גוי לא משפיעה אכילת השרץ לשנות את אופיו. אם רע הוא יישאר רע ואם טוב הוא יישאר טוב. אבל יהודי שאוכל מאכלות אסורות יכול להתקלקל באופן מוסרי ולהיות שפל מן הגוי. הנצי"ב השתמש בלשון: "הוא מאבד את צורתו הישראלית".

זה מזכיר את ביקורו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק במושבות הגליל ערב "מלחמת העולם הראשונה". לאחר שקרא הראי"ה להכשיר את מטבח המושבה, קפצה צעירה על בריקאדה וצעקה: עוד מעט יאמר לנו הרב גם להדליק נרות שבת. השיב לה הראי"ה בנועם: לאחר שהמטבח יוכשר ותאכלי מזון כשר, כבר תבין נפשך לבד שצריך להדליק נרות שבת.

כשלמדתי בישיבה התיכונית אמר לנו ראש הישיבה כי הוכח כבר באופן מדעי, כי אין במציאות ארבעה דורות של אוכלי חזיר. הדור הרביעי כבר גוי יהיה. כך באו לעולם המדינאים האמריקנים המתבוללים: דניס רוס, מרטין אינדיק, מדלן אולברייט ויש אומרים גם הנשיא הרוסי פוטין, כמו בזמנו לנין וטרוצקי. אבל בארצנו שמסיבות תרבותיות ואחרות התבוללות איננה תופעה מצויה, תוצאת ארבעת הדורות נראתה אתמול בעמונה.

כבר לאחר הגירוש ההמוני והברוטאלי בגוש קטיף ובצפון השומרון אמרתי שפלג אחד בעם היהודי עשה לפלג האחר שבאותו עם, מה שלא תעשה שום מדינה לאזרחיה. אפילו שבט הילידים האפריקאני "זו?לו?", לא יגרש את עמו שלו מביתו כדי למסור את השטח לאויב המשותף. אחד המראות הצורמים שהדגשיו יותר מכל את עליית המדרגה במלחמת האחים היה לא רק עצם ריצוץ הגולגולות ופציעת גפי הילדים והבעיטות בבטנם הרכה, אלא הסירוב לסיוע לילדים שותתי הדם לאחר שכבר שכבו שרועים על הקרקע. על האלונקות המשטרתיות נשואים שוטרים פורעים חבולים שבאו להטיח מכות רצח בילדים, בידי חבריהם. ואילו הנערים שותתי הדם נישאים על אלונקות אזרחיות נישאים בידי חבריהם. אכזריות נוראה והפרת ברית דמים.

יחסינו ללובשי המדים כבר אינו כשהיה. רבים מאיתנו שואלים חייל לפני שעולה הוא לטרמפ במכוניתנו, "היכן היית בזמן הגירוש"? לפני כמה חודשים שאל אותי בחור ישיבה צעיר שנסע עימי במכונית, אף הוא כטרמפיסט, מדוע שאלתי כך חייל? ומדוע לבסוף לא העליתי אותו כשאמר שהיה שותף בגירוש? האם כך התחנכנו להתייחס ליהודי טועה וחוטא? ותשובתי הייתה: אין דין איסורי שבת, טריפות וצניעות שהינם חטאים לשמים כדינים שבין אדם לחברו. גם בני נח הצטוו על הדינים ועל הגזל. אין סליחה למי ששדד את יהודי גוש קטיף והשומרון, החריב את ביתם והגלם ממגוריהם. גם המוסר החילוני אמור להיות אמון על כך.

כולם מבינים שמשהו באמת השתנה כאן בארץ. הציבור שלנו, שהתחנך על ערכיה המופלאים של תנועתו של הרב מאיר בר-אילן, נמצא היום במצוקה קשה. במשך כמה דורות התקדשה אצלנו, ובצדק, המדינה וזרועותיה.

זיכרון ילדותי היה תפילת המוסף ביום-הכיפורים, במניין הצעירים בשכונת רוממה בחיפה. שליח-הציבור היה אבא שלי שיחיה, עטוף מראשו ועד רגליו בטלית צחורה. בחוץ נשמעה סירנה. אמרו לי הבוגרים, אל תפחד ילד (בן שנתיים וחצי הייתי), זהו קולו של אמבולנס. כנראה יהודי זקן, כבד עליו הצום והוא נלקח לאשפוז. אבל פתאום נשמעה עוד סירנה. בסירנה השלישית החלו כמה מתפללים על טליותיהם לבדוק בחוץ מה מתרחש. הם לא שבו פנימה. אחריהם יצאו עוד, עד שנשארו כמעט רק אבא, אחי הגדול ואני. אבא הבין שאין מה להמשיך ולעמוד לפני התיבה. הוא רץ החוצה, התארגן מהר ועלה על הג'יפ. אני זוכר את אבא חוזר ממילואים אחרי שבועות ארוכים שלא ידענו אם נראה אותו שוב, או שחלילה ימנה הוא על שלושת אלפי הרוגי אותה מלחמה ארורה.

בכל פעם שאבא היה שב מן הקרב, הייתי קופץ עליו ונהנה להריח את ריח המלחמה מבגדיו. ריח הזיעה, ריח הגריז והפיח. כך התקדשה בעיני תמונת החייל היהודי, ששלושים שנה אחרי אושוויץ מכה באויב ומוסר את נפשו. אי-אפשר היה לערער עוד את קדושת הדרגה שעל הכותפת.

רק כשגדלתי הבנתי שאבא בעצם נולד למשפחה שכולה. סבא אליהו (אדי) כהן הי"ד היה מבריח נשק לחבריו בארגון ה"הגנה" מתחת למושב הטוסטוס שלו. הכובש הבריטי הודיע שיהודי שייתפס עם נשק יומת במקום. סבא בן ה-36 היה אמיץ ועשה זאת יום יום. אולי הרגיש צורך לנקום את מיתת אחותו ומשפחתה, שבע-עשרה דודיו ועשרות בני דודיו רק שלוש שנים קודם לכן, בשואת עמי אירופה. הוא נעצר במחסומים, ואיכשהו אף פעם לא נתפס. אבל ערב אחד הוא שב מפעולה כזו וכוחותיו לא עמדו לו. הוא התיישב עם ספר בידיו במטבח. סבתא נכנסה ומצאה אותו שרוע על הרצפה. כעבור שבוע הוא נפטר.

הוא לא זכה לראות את המדינה שקמה, בעזרת ד', בזכות אנשים שכמותו כעבור 3 חודשים בלבד. אבא היה אז בן שנתיים וחצי. על קדושת וטהרת השכול של אבא גדלנו כולנו בבית.
גם מצד אימא למדנו לקדש את המולדת. סבתא הירושלמית שתחיה תמיד סיפרה את סיפורי אבותיה. סבתא של סבתא-רבה שלה כבר עלתה לארץ על חמור מרוסיה הלבנה.

עד היום לא התברר, איך עלתה הרבנית האלמנה הישישה ראדיל עפשטיין לארץ לבדה בדרך היבשה. אבל זאת עובדה. היא קבורה בהר הזיתים. נכדה, הרב שמואל הומינר, שעלה אחריה בנה את הבית הראשון בשכונת מאה שערים. אשתו המפונקת ובת העשירים לא הסכימה להסתכן בהרפתקאות של בעלה ונשארה לגור בעיר העתיקה המוגנת יותר עם ילדיה הרכים. מי שצועד היום בשכונת מאה שערים בקושי יבחין בשלט המציין שבית זה, נבנה בידי סבא רבה של סבתא שלי. בית זה שהיה פעם בלב הערבים בודד, בשדה.

אבל משהו כאן השתנה. התוקף המוסרי של הציבור החילוני בארצנו פג. קדושת החייל היהודי איננה כמו שהייתה. צה"ל איננו עוד רק קדוש וטהור.

עם חברי ביקרתי ביום ד' בערב את הילדים פצועי ומוכי פוגרום עמונה בבתי-החולים השונים. ראינו שם את השר ל"בטחון פנים" אשר בא לבקר את מעט השוטרים החבולים תוך דילוג בוטה על מטות המוכים פרי פקודתו הידועה לשמצה. צעקתי לו ולשוטר שליווה אותו: מה תאמר הערב לילדיך, שחזרת מקרב במלחמת-האחים וריצצת ראשי ילדים יהודיים?

ילדיו הרי לא יריחו מאביהם את ריח הזיעה והמדים שאני הרחתי מאבא. ריח מדיו שלו איננו אותו ריח שאני הרחתי מאבא במלחמות ישראל מול אויביהם.

כשבא יעקב לפני יצחק לקבל את ברכתו בלובשו את "בגדי עשו החמודות" נאמר: "וירח את ריח בגדיו ויברכהו ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ד'". אבל הריח של שוטרי היס"מ אתמול איננו עוד "ריח שדה אשר ברכו ד'". זהו ריח צחנה של שדה קרב מקולל בלא שום ברכה. ראוי להזכיר כאן את דרשת חז"ל על הפסוק הזה: "אל תקרי ריח בגדיו אלא ריח בוגדיו", שהרי אחרי הכל היו אלו בגדי עשיו אותם לבש יעקב.

אחרי חורבן גוש קטיף וצפון השומרון היו מאיתנו שחשבו שזו הייתה מעידה חד-פעמית של הצבא, אבל במהותו הוא נשאר טהור וקדוש. עובדה, הוא גם נלחם בחמאס, הוא גם שומר על היישובים. אבל עכשיו כבר ברור שמה שהיה כאן בקיץ היה רק הקרב הראשון במלחמת-האחים, שעתה היא כבר עקובה מדם.

הצבא עתה כבר אינו רק קדוש וטהור. קדושה וטומאה משמשים בו בערבוביה. אני לא מסוגל לומר שלום ללובש מדים מזה חצי שנה. רבים הצטרפו לתחושה שלי אחרי הפוגרום אתמול בעמונה.

ועכשיו צריך לעשות מעשה. אם אחרי פוגרום עמונה נמשיך כולנו להתגייס לצבא כמקודם, באותם מספרים, באותו להט וקדושה, נתמסמס כולנו בביצה החולה הזו. צריך להתגבר על תחושות הנוסטלגיה של הדרגות הקדושות שעל הכותפת ולעצור את הרכבת לפני התהום.

אני קורא לאמץ את קריאתו של המגורש הגיבור ערן שטרנברג שקרא למורינו ורבותינו ראשי ישיבות ההסדר, להודיע לאגף כוח-אדם בצה"ל שידלגו על גיוס אחד. אם הגיוס הבא הוא בחודש אדר וזה שאחריו באייר, הרי שאין להתגייס לפני אייר. יש לזה תוקף מחאתי עצום. קודם כל כלפי פנים. זה יגרום לדו-שיח ולחשבון נפש בתוכנו, לאן פנינו מועדות. בירור מחודש של הערכים שלנו ושל דרכי מאבקינו מול המציאות המשתנה. וכמובן, זה יזעזע את המערכת הצבאית לעשות את חשבון הנפש שלה, ובוודאי את המערכת השלטונית. צריך להבין שמחזור הגיוס השנתי של ישיבות ההסדר הוא עצום. אי-גיוס אחד בודד, וכל שכן אי-גיוס, במשך שנה תמימה מקעקע באחת את הפירמידה הצבאית, ובתוך זמן קצר אף את קורס הקצינים המיועד שרובם הם "הסדרניקים".

כך גם יתנפץ השקר הגדול והנצחי כאילו "אנחנו" עומדים מול "הצבא", מקשים "עליו", גוזלים 'אותו' ממשימותיו ה'עיקריות' ומכריחים 'אותו' לבוא לשמור 'עלינו', וכו'. לא שכחנו ולא סלחנו למי שהיה אמור לתפקד כאלוף פיקוד הדרום ולהגן על תושביו והפך באחת להיות מפקד גירוש תושבים מאותו דרום תוך שרוק הנאה נוזל משפתיו. הוא התרברב ברשעות: "היינו השכפ"ץ החי של תושבי גוש קטיף". הגדיל לעשות המסית הקבוע נגד תושבי עמונה, הלא הוא אלוף פיקוד המרכז חובש הכיפה, בגוננו על עצמו ועל פקודיו הפורעים: "היינו מוכרחים להגן על 'כוחותינו'". לבד מן הנבזות שבאמירה של מי שאמון על שמירה על חייהם של ילדים ולא על ריצוץ גולגולותיהם, הרי שנשמע מדבריו כאילו "כוחותינו" אינם קשורים לציבור המותקף כעת וציבור זה איננו "כוחותינו" מבחינתו.

ידוע הוא באגף-כוח-אדם בצה"ל שעל כל משתמט חרדי יש ארבעה משמטים חילוניים. לעומת זאת, אצל הדתיים הגיוס הוא 99%. דילוג על גיוס אחד לפחות יחשוף באחת את השקר הגדול ויביא את הממשלה להתחנן לשנות את ההחלטה.

כדי להמחיש את הדבר, אספר כי בביקורנו את מוכי עמונה בבתי-החולים, בלט המספר הגדול יחסית של קצינים בדרגות סגני-אלופים, פחות או יותר, אשר באו לבקר את ילדיהם המוכים. אחד מהם אמר באוזני על השוטרים והחיילים הפורעים: "הם חיות טרף של ממש".

ועוד, ביום הפוגרום נהרג חייל מגוש-עציון בתאונת צניחה. מתאבלים עליו בתקשורת כאילו הוא אחד מ"שלהם" שנהרג במילוי תפקידו לעומת החיילים ש"נאלצו" להיות בעמונה. איש לא בדק באיזה מאחז שהו שמונת אחיו ואחיותיו באותה שעה.

לא נעים לעשות את ספירות הדם הללו, אך "עם נבל תתנבל" ובסגנונם המרושע נאמר גם אנו: מי שבאמת מגן בקו הראשון על יישובי הצפון ובשאר גבולות הארץ ונהרג באופן חסר פרופורציה למספרו באוכלוסיה הכללית, הם בוגרי הגבעות והמאחזים, אותו הנוער שבשעה שאיננו לובש מדים, מרוצצים חבריו את גולגולתו. אגב, גם אחרי שפושט את מדיו. ראה אפי איתם וישראל אלדד, שני תתי-אלופים במיל'.

ועוד יותר מכן: שערו בנפשכם את האבסורד: תושבי גוש קטיף נשארו בביתם עד לרגע האחרון בו נגררו מביתם שמיד ייחרב. הם זעקו משך תקופה ארוכה: שטח בתינו יהפוך לקרקע לערבים לפגע ממנה בישראל הקטנה. ומי יהיו החיילים בקו הראשון במלחמה הקרבה ובאה ברצועת עזה? כמובן, אותם תושבי גוש קטיף ותומכיהם.

אותו הדבר קרה בהסכמי אוסלו הרצחניים. התנגדנו נחרצות אליהם, התרנו שחלוקת נשק לאויב תפנה אותו אלינו. ומי הם לבסוף הנפגעים העיקריים מכדורי מוות אלו אם לא המתנחלים עצמם הנוסעים על הכבישים? וכמה לוחמים מ"שלנו" נהרגו מכדורים אלו. ובכלל, בואו ונהפוך את היוצרות ונתבטא בשפה שלהם ונאמר: למה אנחנו צריכים להגן בדמנו עליכם המטורפים שזרקו אותנו מהבית כדי לשלוח אותנו עצמנו שוב לשם, להלחם מעל חורבותיו עליכם? תלכו אתם למילואים, לא אנחנו.

כשם שדבריו של ערן שטרנברג נפלו על אוזניים לא מוכנות לפני חצי שנה, אני יודע שדברי עתה לא יתקבלו גם כן אצל רבים וטובים מרבנינו ואנשינו. אף-על-פי-כן, רבים יותר יקבלו את הדברים עתה מאשר אז. בפוגרום הבא, כשחלילה יהיה הרוג (הפעם זה נגמר בגולגולת אחת בלבד המרוצצת במצב קשה, אבל זה היה נס), יתווספו עוד אחרים תוך כדי הלוויה. בפוגרום ("פינוי") שאחריו כבר יהיה טבח. אולמרט כבר הכשיר את הלבבות. מפי "מקורביו" יצאה בבוקר שאחרי פוגרום עמונה כותרת: "הימין הקיצוני הוא חמאס יהודי" (זה מזכיר את דבריו האומללים של רבין בשעתו עלינו "תואמי חמאס"). אחרי הטבח, לא אני הצעיר והקטן יהיה חתום על קריאה כזו, אלא ראשי ישיבות ההסדר עצמם.