הפיגועים והמיתון

בימי שלטונו של נתניהו, בין 96 ל-99 כמעט שלא היו פיגועי טרור. עד כדי כך לא היו בעיות ביטחון, שאהוד ברק, שהתמודד מול נתניהו בסוף כהונתו, היה היחיד בארבעים השנים האחרונות שהצליח להפוך את העניין החברתי לנושא הבחירות.

אורי אליצור , י"ג בשבט תשס"ו

בימי שלטונו של נתניהו, בין 96 ל-99 כמעט שלא היו פיגועי טרור. עד כדי כך לא היו בעיות ביטחון, שאהוד ברק, שהתמודד מול נתניהו בסוף כהונתו, היה היחיד בארבעים השנים האחרונות שהצליח להפוך את העניין החברתי לנושא הבחירות. הזקנה מבית החולים בנהריה. זוכרים אותה? כאשר נתניהו ניסה בכל זאת להזכיר לבוחרים את האוטובוסים המתפוצצים, כתבו כל הפרשנים: אוף, איזה אוטובוסים ואיפה טרור, מה הוא שולף מהארון כל מיני סיפורים מההיסטוריה. נתניהו הפסיד בבחירות, כעבור שנה הפיגועים חזרו מההיסטוריה, והשאר היסטוריה.

היום נתניהו נמצא במצב דומה. לפני שלוש שנים היה כאן מיתון עמוק. חנויות ריקות, קניונים שוממים, מפעלים נסגרים בזה אחר זה, אבטלה גואה, אתרי בנייה זנוחים באמצע, אפס צמיחה. נתניהו עשה את כל הצעדים הלא פופולאריים הדרושים כדי לחלץ את ישראל מהבוץ, ספג גידופים מכל עבר, ועמד על שלו. וכאשר אחרי שנתיים הוא בישר "יצאנו מהמיתון", התנפלו עליו בלעג ובזעם מכל הצדדים. עכשיו כבר כל כך יצאנו מהמיתון, שזה שוב סיפור מההיסטוריה, שלא רלוונטי לבחירות. אם נתניהו יבוא היום וינסה להזכיר לבוחר את המיתון, שוב יאמרו לו מה אתה שולף נושאים מהבוידעם, איפה אנחנו ואיפה המיתון.

פרץ ואולמרט

אבל בדיוק כמו אז, אם אולמרט ועמיר פרץ ינצחו בבחירות, כמו הפיגועים יחזור גם המיתון. עמיר פרץ יחזיר אותו מפני שזו המדיניות שלו, ואולמרט כי הוא שותף של פרץ. אולמרט הרי לא ילך לקואליציה עם הליכוד. קצת בגלל שהוא לא סובל את נתניהו, אבל בעיקר מפני ש"קדימה" היא כבר שמאל גמור. קראתי בעיתון שאנשי מרצ מוצאים בסקרים, שבקרב הצעירים הבוחר הפוטנציאלי שלהם מתלבט בין מרצ ל"קדימה". ובצדק. ההחלטה של אולמרט להעביר את הכסף לחמאס הייתה אומנם קצת פליק פלאקית.

בהתחלה הוא אמר שהכסף יועבר, אחר כך התחרט ואמר שלא, בסוף החליט שכן, אבל בשורה התחתונה זה היה כן, כלומר עמדת מרצ. עמיר פרץ התנגד, אולמרט נתן. הדוגמא היותר בולטת הייתה קרב עמונה בשבוע שעבר. אולמרט בחר בעימות בעיניים פקוחות. בניגוד לאריק שרון, הוא לא רצה לאכול את הענבים, אלא לריב עם השומר.

אני לא יודע אם השוטרים בעמונה קיבלו במפורש את ההוראה לפצח גולגולות, להכות חברי כנסת ולהשפיל נערות. אבל אין ספק שזו הייתה "רוח המפקד". הרטוריקה והניגון, ההסתמכות כביכול על בג"ץ, צלצול החרבות של "שלטון החוק" מול "הרבנים", מלחמת בני אור באנשי החושך. זה לא הסגנון של שרון, זו הרטוריקה של מרצ. למעשה אולמרט הולך על נוסחה מצרפית של מרצ וטומי לפיד, אלא שבמקום הגל של שנאת חרדים שעליו נישא טומי לפיד, ושקצת יצא מהאופנה, אולמרט גולש על הגל היותר מצליח של שנאת המתנחלים. אייל ארד אמר לו שזה יביא קולות, והוא יודע מאיפה.

מרצ ו"קדימה"

יוסי ביילין אמר השבוע שמרצ תלך לקואליציה עם "קדימה" גם אם מפלגת העבודה לא תהיה בה, "כשיחלקו את הארץ, אנחנו רוצים להיות שם", הוא אמר, ורן כהן הוסיף בזעף: "אנחנו לא מפלגת לוויין של העבודה". הרושם היה שעם "קדימה" לבדה הם מרגישים יותר נוח. אבל אל דאגה, מפלגת העבודה תהיה שם. פרץ ואולמרט אולי לא מאוהבים זה בזה, אבל הם ילכו יחד. כל הסיפור על פוליטיקה תלת ראשית הוא גימיק. למעשה אנחנו בסיפור הישן של "ליכוד אחד גדול מול כל השמאל", רק בהפוכה: בינתיים המצב הוא שמאל אחד גדול מול כל הליכוד. אולמרט ועמיר פרץ משמאל מול נתניהו וסילבן שלום מימין. זו המפה הפוליטית, ואין בה שום מרכז.

להבטחות שרון שלא תהיה התנתקות חד צדדית נוספת, לא ממש האמנתי, אני מודה. אבל לשרון יש לפחות זיקת נפש להרי השומרון ולהתיישבות. אשתו לילי הייתה ימין קיצוני, נוטה למולדת והחברות שלו עם זמביש הפכה למין טרגדיה אנושית מתוקשרת. אולמרט בא ממקום אחר לגמרי. אשתו קיבוצניקית שמאלנית מאז ולתמיד, החברים שלו הם דן מרגלית ושמאלה. יש לו בן אחד סרבן גיוס, בן שני יורד ובת שפעילה בארגון מחסום ווטש, אלה שבאים למחסומים לעמוד עם הפלשתינים מול חיילי צה"ל.

זה לא כל כך נעים לחטט בין בני המשפחה והחברים האישיים, אבל כשאדם עומד בראש מפלגה שרק אתמול קמה ואולי מחר תתפרק, שאין לה מצע ואין לה מסורת, והרשימה שלה לכנסת מורכבת מאנשים שלא מכירים זה את זה, אין דרך אחרת לבחון אותו. המפץ הגדול התמסמס לגמרי. כמו תמיד יש שמאל ויש ימין. אולמרט ועמיר פרץ הם מנהיגי השמאל, נתניהו וסילבן שלום הם מנהיגי הימין, ואין לאן לברוח. צריך לבחור.