"אמרו לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד" (תהילים פ"ג).
פעמים רבות כבר פגשנו אחים שאינם אוהבים. אחים, שנתנו יד לאויב כי האינטרס שלהם היה אינטרס שלו. פעמים רבות ראינו, ולא ראינו את מה שהתרחש בשבוע שעבר. לא ראינו אותם עורכים בנו פוגרום בחסות החוק. בחסותו של החוק, הם ביצעו פשעים רבים. בחסות החוק הרסו את ישובי גוש קטיף, ונתנו לאויב על מגש של כסף מה שלא פילל שיזכה לקבל. הפעם הם נתנו לו, עוד הרבה יותר. הפעם זה לא רק הרכוש. הפעם זה גם הנפש.
נכון, לא היו הרוגים. הם לא באו במטרה להרוג. מטרתם הייתה הרבה יותר זדונית, ארסית ומחושבת. מלהרוג ממש, יהיו להם גם הפסדים. בחשבון פשוט הם הבינו, שעוד לא הבשילה התודעה הציבורית, כדי לקבל מתנחלים מתים. פצועים, זה ילך טוב יותר. והם לא סתם פצעו. הסיפורים ההולכים ונאספים מניצולי עמונה מספרים על מכות מכוונות. עם אלות אפשר להרוג, אבל הם השתדלו רק לרוצץ את גולגולות האנשים, ואז להשאיר אותם כך. שידממו. שיאבדו את ההכרה. שיישאר משהו בין לבין. לא מת, אבל גם לא ממש חי.
מי שראה אותם מכים את הבנות, ידע לספר שהם מכוונים את מכותיהם לבטן. עשרות בחורים קיבלו אלות בין הרגליים, בעודם שוכבים על הרצפה. הרצון היה לפגוע, להשאיר פצע לכל החיים. להשאיר נכות. לפגוע ביכולת החיים של הבחור או הבחורה, ביכולת שלו להמשיך את החיים הלאה. השנאה לא ידעה גבולות. לא הבדילה בין צעיר לקשיש, בין ח"כ לנער צעיר. המכות וההשפלה לא היו בתגובה לאלימות. מי שהעיז להיות שם, חטף.
מי שפתח את פיו, סיכן את חייו. האבנים שקיבלו בחזרה היוו תשובה סמלית ביותר, שלא היה בכוחה להועיל. הסוסים דהרו על האנשים. מפילים ורומסים. "סוס ורוכבו רמה", אך לא בים. לפני שהמציאו את הנשק החם, מלחמות היו מתנהלות על סוסים. מי שנפל מן הסוס, נרמס תחתיו. המלחמה הזו הייתה על סוסים, אבל רק לצד אחד היו כאלה. גם מגנים, אלות, קסדות ואפודים. הצד השני היה חשוף לחלוטין. כעומד ואומר, "הנני, תירה בי". צריך להגדיר את תמונת המצב. בעמונה הייתה מלחמה.
המלחמה לא הייתה על הקרקע. גם לא על הבתים. המלחמה הייתה באנשים. הבתים היו העילה, התירוץ לפתיחה באש. "תבינו, אנחנו שונאים אתכם!" צעקו היסמ"ניקים בלא קול. "אינכם קולטים?!, אנחנו לא אחים!". מי שרואה את המראות נזכר בשואה או בפוגרומים אחרים. אי אפשר שלא לקשור את הדברים.
היהודים שעלו על הרכבות, שהובילו אותם לאושוויץ עלו בשקט, בסדר מופתי. הם עלו ואחר כך גם ירדו. די היה להם לראות בעיניהם כמה מעשי טבח אכזריים, כדי להבין שאין להם אפשרות להזיז את היד. גם בגוש קטיף היה פינוי שקט, בלתי אלים וחוקי לחלוטין. נבצר מן ה"אחים" לגלות שנאתם. הם כביכול עשו את הכל, בשם החוק, לטובת מדינת ישראל ואזרחיה. אנשי כוחות הביטחון הוצגו כנחושים, אך רגישים לכאב המפונים. את תושבי גוש קטיף הם השליכו ככלבים בכלביה והודיעו שלכל אחד הם נתנו מענה. פיצויים ותשלומים...
הפעם יצא המרצע מן השק. סוף סוף בשלה החברה ישראלית, כדי לקבל את הצעד הבא. התקשורת דואגת מזה שנים לבנות את תדמית המתנחל הרצוי. זה שתמצאו בקריקטורות של מפלגת השלטון בגרמניה לפני 65 שנה. יום אחר יום, היא מדווחת ידיעות על מעשי אלימות, פריעת חוק והפרת הסדר של מתנחלים. המונחים בהם היא משתמשת עושים את שלהם. "מתנחלים" ולא אזרחים. "שטחים" ולא חבלי ארץ כמו גליל, נגב והשפילה. אחרי עבודה מאומצת של שנים, זכתה התקשורת להצלחה עצומה. גירוש היהודים מגוש קטיף, נתפס בעיני אזרחי המדינה כצעד נכון, בונה והכרחי.
והמתנחלים, סוחטים את מדינה. מקבלים פיצויים וגרים במלון. עלוקות מן הזן השפל ביותר. מאז הגירוש בא התיאבון. כבר גרשנו והרסנו בתים. נתנו אותם, בלי כל תמורה, לערבים. איך ממשיכים? לא היה מנוס. הפעם חייבים לעלות מדרגה. אחרי הפגיעה ברכוש, באה הפגיעה בנפש. יש עדיין שלב נוסף, עדיין אין קברים ממש. משהו באמצע. רק כאן הובהרה והתחדדה התמונה. בעמונה זכינו להבין שאנחנו נמצאים במלחמה. אין כאן ויכוח אידיאולוגי. אין כאן חילוקי דעות, כיצד ואיך לנווט את הספינה. אין כאן מאבק פוליטי, וארץ ישראל איננה הנקודה. המלחמה היא בציבור הדתי לאומי.
חובש הכיפה הסרוגה. אתה, שכל כך רצית להשתלב, שכל כך רצית לתרום, שכל כך רצית להתקדם כדי לתת ולשנות. אתה האויב מספר אחד של מדינת ישראל. נגדך יש את כל המשאבים הכלכליים וכל הכוחות האנושיים והלוגיסטיים. מולך הם ירכזו את מיטב הכוחות. בך ילחמו ללא פשרות. לא כי יש כאן בנייה בלתי חוקית, את זה יש בכל הארץ. הישובים בגוש קטיף היו חוקיים להפליא. כל סיבה הגיונית שתנסה להציע, תיפול ללא כל מאמץ. יש כאן שנאה תהומית וחייתית. אנטישמיות נוסח אירופה. השנאה הזו, שהולכת ונבנית במשך שנים בתודעת הציבור היהודי כולו, שוטפת בכפלי כפליים את היס"מניקים והשוטרים.
וכל השנאה, שאין בחינוך הממלכתי כלפי הערבים, צוברת תאוצה אדירה אל מול המתנחלים.
המלחמה הזו היא האומרת "תנו לנו להיות עם ככל העמים". "רק אל תהיו משיחים"!
לכולם היה ברור שמסירת גוש קטיף לערבים לא תיתן למדינת ישראל דבר או חצי דבר. אבל ריסוק ההתיישבות שם, היה יקר מן הכל. והוא, אכן הצליח. מי שכוונתו הייתה רק לתת את השטח לאויב, היה דואג לפתרונות אנושיים למגורשים מביתם. האנשים השוהים זה כחצי שנה בבתי מלון ובאכסניות ללא פרנסה ועיסוק יכולים להעיד, כי המלחמה היא ברוחם. בגוש קטיף החליטו לשבור את הרוח דרך שבירת החומר.
בעמונה החליטו לשבור את הגוף עצמו, כדי שלא יוכל עוד לשאת את הרוח. מי שבמשך שנים חיפש את העם הזה. רצה להובילו קדימה בתוך מסגרות המדינה. מי שכל כך רצה להראות "כמוכם רק עם כיפה". מי שרצה לתת לעם כי העם הזה הוא שלו, ולמסור למדינה את הכל, במלא מובן המילה, צריך להבין היום שהוא שנוא נפשה של החברה. דמו יותז אל הקיר, באין קול מחאה. בבתי המשפט יוגשו כתבי אישום, דווקא על פצועי הפשיטה. המלחמה תמשיך משם. בתי המשפט, הפרקליטות, מוסדות השלטון, המשטרה, הצבא, השב"כ... כולם ימשיכו לעבוד חזק חזק ולהילחם עד תום המרדף.
תום המרדף?
מעבר לציפייה התמידית לישועה, העתיד נראה קשה ביותר. כואב לבלי נשוא. אין בפי את המילים המתאימות לכל אותם נערים ונערות, מבוגרים וצעירים שזכו להשתתף בקרב בעמונה. הקרב לא היה על עמונה. את בתי עמונה הסכימו המתנחלים לפרק. הקרב היה בעמונה. בעיניים טבעיות, צפויים לנו קרבות נוספים. מלחמות שיש בהן פצועים ובדרגה נוספת גם הרוגים. מחיר כבד ומטורף, שכל משתתף בקרב יודע שהוא עלול לשלם. ובכל זאת, היש לנו דרך אחרת? כוחות הרשע עדיין מחזיקים במוסדות השלטון ויש להם את כל הכוח, שטיפת המוח הציבורית ויתר אמצעים. מבחינתם, המרדף עכשיו סוף סוף התחיל.
ואנחנו, כואבים את המכות, ההשפלות והשנאה. המומים מגילויי האנטישמיות הנוראה. צריכים להגדיר מחדש את התמונה, ולחשוב איך נהיה מוכנים טוב יותר בפעם הבאה.
לפני פינוי גוש קטיף ייחלנו לנס משמעותי. נס גלוי שלא הגיע. הבנו, שהדברים אינם פשוטים ותהליך קשה צפוי לנו עד לגאולה השלימה. "צמיחתו" של ראש הממשלה הבהירה לנו, שלמרות הכל יש מנהיג לבירה, ועדיין צריך להתפלל בלי סוף על כל פרט ופרט בגאולה. גם אם נגזר עלינו להיות מוכנים למסירות נפש. גם אם נגזרו עלינו גזירות קשות של טרום גאולה, יש הרבה שלבים באמצע, בהם אפשר למתק את הגזירה. בעת הפינוי בעמונה, האירה את עיני תלמידה שצריך להתפלל שלא יהיו פצועים והרוגים. רק אחר כך הבנתי עד כמה היא צדקה. אחד מניצולי עמונה סיפר לי, שאלות התעופפו מעל ראשו לכל הכיוונים. אין לו שום הסבר, איך ראשו לא נפגע. היה לו ממש נס.
לה' הישועה בפרטים וגם בכלל. צריך להתפלל לרחמים, לחסדים. לשמירה על גופם ושלומם של הנערים. וצריך להבין היטב שאנו במלחמה עם אלה הקרויים אחים. ולתת את הדעת, האם ואיך אפשר להיות מוכנים טוב יותר לקראת האירועים הבאים.
פעמים רבות כבר פגשנו אחים שאינם אוהבים. אחים, שנתנו יד לאויב כי האינטרס שלהם היה אינטרס שלו. פעמים רבות ראינו, ולא ראינו את מה שהתרחש בשבוע שעבר. לא ראינו אותם עורכים בנו פוגרום בחסות החוק. בחסותו של החוק, הם ביצעו פשעים רבים. בחסות החוק הרסו את ישובי גוש קטיף, ונתנו לאויב על מגש של כסף מה שלא פילל שיזכה לקבל. הפעם הם נתנו לו, עוד הרבה יותר. הפעם זה לא רק הרכוש. הפעם זה גם הנפש.
נכון, לא היו הרוגים. הם לא באו במטרה להרוג. מטרתם הייתה הרבה יותר זדונית, ארסית ומחושבת. מלהרוג ממש, יהיו להם גם הפסדים. בחשבון פשוט הם הבינו, שעוד לא הבשילה התודעה הציבורית, כדי לקבל מתנחלים מתים. פצועים, זה ילך טוב יותר. והם לא סתם פצעו. הסיפורים ההולכים ונאספים מניצולי עמונה מספרים על מכות מכוונות. עם אלות אפשר להרוג, אבל הם השתדלו רק לרוצץ את גולגולות האנשים, ואז להשאיר אותם כך. שידממו. שיאבדו את ההכרה. שיישאר משהו בין לבין. לא מת, אבל גם לא ממש חי.
מי שראה אותם מכים את הבנות, ידע לספר שהם מכוונים את מכותיהם לבטן. עשרות בחורים קיבלו אלות בין הרגליים, בעודם שוכבים על הרצפה. הרצון היה לפגוע, להשאיר פצע לכל החיים. להשאיר נכות. לפגוע ביכולת החיים של הבחור או הבחורה, ביכולת שלו להמשיך את החיים הלאה. השנאה לא ידעה גבולות. לא הבדילה בין צעיר לקשיש, בין ח"כ לנער צעיר. המכות וההשפלה לא היו בתגובה לאלימות. מי שהעיז להיות שם, חטף.
מי שפתח את פיו, סיכן את חייו. האבנים שקיבלו בחזרה היוו תשובה סמלית ביותר, שלא היה בכוחה להועיל. הסוסים דהרו על האנשים. מפילים ורומסים. "סוס ורוכבו רמה", אך לא בים. לפני שהמציאו את הנשק החם, מלחמות היו מתנהלות על סוסים. מי שנפל מן הסוס, נרמס תחתיו. המלחמה הזו הייתה על סוסים, אבל רק לצד אחד היו כאלה. גם מגנים, אלות, קסדות ואפודים. הצד השני היה חשוף לחלוטין. כעומד ואומר, "הנני, תירה בי". צריך להגדיר את תמונת המצב. בעמונה הייתה מלחמה.
המלחמה לא הייתה על הקרקע. גם לא על הבתים. המלחמה הייתה באנשים. הבתים היו העילה, התירוץ לפתיחה באש. "תבינו, אנחנו שונאים אתכם!" צעקו היסמ"ניקים בלא קול. "אינכם קולטים?!, אנחנו לא אחים!". מי שרואה את המראות נזכר בשואה או בפוגרומים אחרים. אי אפשר שלא לקשור את הדברים.
היהודים שעלו על הרכבות, שהובילו אותם לאושוויץ עלו בשקט, בסדר מופתי. הם עלו ואחר כך גם ירדו. די היה להם לראות בעיניהם כמה מעשי טבח אכזריים, כדי להבין שאין להם אפשרות להזיז את היד. גם בגוש קטיף היה פינוי שקט, בלתי אלים וחוקי לחלוטין. נבצר מן ה"אחים" לגלות שנאתם. הם כביכול עשו את הכל, בשם החוק, לטובת מדינת ישראל ואזרחיה. אנשי כוחות הביטחון הוצגו כנחושים, אך רגישים לכאב המפונים. את תושבי גוש קטיף הם השליכו ככלבים בכלביה והודיעו שלכל אחד הם נתנו מענה. פיצויים ותשלומים...
הפעם יצא המרצע מן השק. סוף סוף בשלה החברה ישראלית, כדי לקבל את הצעד הבא. התקשורת דואגת מזה שנים לבנות את תדמית המתנחל הרצוי. זה שתמצאו בקריקטורות של מפלגת השלטון בגרמניה לפני 65 שנה. יום אחר יום, היא מדווחת ידיעות על מעשי אלימות, פריעת חוק והפרת הסדר של מתנחלים. המונחים בהם היא משתמשת עושים את שלהם. "מתנחלים" ולא אזרחים. "שטחים" ולא חבלי ארץ כמו גליל, נגב והשפילה. אחרי עבודה מאומצת של שנים, זכתה התקשורת להצלחה עצומה. גירוש היהודים מגוש קטיף, נתפס בעיני אזרחי המדינה כצעד נכון, בונה והכרחי.
והמתנחלים, סוחטים את מדינה. מקבלים פיצויים וגרים במלון. עלוקות מן הזן השפל ביותר. מאז הגירוש בא התיאבון. כבר גרשנו והרסנו בתים. נתנו אותם, בלי כל תמורה, לערבים. איך ממשיכים? לא היה מנוס. הפעם חייבים לעלות מדרגה. אחרי הפגיעה ברכוש, באה הפגיעה בנפש. יש עדיין שלב נוסף, עדיין אין קברים ממש. משהו באמצע. רק כאן הובהרה והתחדדה התמונה. בעמונה זכינו להבין שאנחנו נמצאים במלחמה. אין כאן ויכוח אידיאולוגי. אין כאן חילוקי דעות, כיצד ואיך לנווט את הספינה. אין כאן מאבק פוליטי, וארץ ישראל איננה הנקודה. המלחמה היא בציבור הדתי לאומי.
חובש הכיפה הסרוגה. אתה, שכל כך רצית להשתלב, שכל כך רצית לתרום, שכל כך רצית להתקדם כדי לתת ולשנות. אתה האויב מספר אחד של מדינת ישראל. נגדך יש את כל המשאבים הכלכליים וכל הכוחות האנושיים והלוגיסטיים. מולך הם ירכזו את מיטב הכוחות. בך ילחמו ללא פשרות. לא כי יש כאן בנייה בלתי חוקית, את זה יש בכל הארץ. הישובים בגוש קטיף היו חוקיים להפליא. כל סיבה הגיונית שתנסה להציע, תיפול ללא כל מאמץ. יש כאן שנאה תהומית וחייתית. אנטישמיות נוסח אירופה. השנאה הזו, שהולכת ונבנית במשך שנים בתודעת הציבור היהודי כולו, שוטפת בכפלי כפליים את היס"מניקים והשוטרים.
וכל השנאה, שאין בחינוך הממלכתי כלפי הערבים, צוברת תאוצה אדירה אל מול המתנחלים.
המלחמה הזו היא האומרת "תנו לנו להיות עם ככל העמים". "רק אל תהיו משיחים"!
לכולם היה ברור שמסירת גוש קטיף לערבים לא תיתן למדינת ישראל דבר או חצי דבר. אבל ריסוק ההתיישבות שם, היה יקר מן הכל. והוא, אכן הצליח. מי שכוונתו הייתה רק לתת את השטח לאויב, היה דואג לפתרונות אנושיים למגורשים מביתם. האנשים השוהים זה כחצי שנה בבתי מלון ובאכסניות ללא פרנסה ועיסוק יכולים להעיד, כי המלחמה היא ברוחם. בגוש קטיף החליטו לשבור את הרוח דרך שבירת החומר.
בעמונה החליטו לשבור את הגוף עצמו, כדי שלא יוכל עוד לשאת את הרוח. מי שבמשך שנים חיפש את העם הזה. רצה להובילו קדימה בתוך מסגרות המדינה. מי שכל כך רצה להראות "כמוכם רק עם כיפה". מי שרצה לתת לעם כי העם הזה הוא שלו, ולמסור למדינה את הכל, במלא מובן המילה, צריך להבין היום שהוא שנוא נפשה של החברה. דמו יותז אל הקיר, באין קול מחאה. בבתי המשפט יוגשו כתבי אישום, דווקא על פצועי הפשיטה. המלחמה תמשיך משם. בתי המשפט, הפרקליטות, מוסדות השלטון, המשטרה, הצבא, השב"כ... כולם ימשיכו לעבוד חזק חזק ולהילחם עד תום המרדף.
תום המרדף?
מעבר לציפייה התמידית לישועה, העתיד נראה קשה ביותר. כואב לבלי נשוא. אין בפי את המילים המתאימות לכל אותם נערים ונערות, מבוגרים וצעירים שזכו להשתתף בקרב בעמונה. הקרב לא היה על עמונה. את בתי עמונה הסכימו המתנחלים לפרק. הקרב היה בעמונה. בעיניים טבעיות, צפויים לנו קרבות נוספים. מלחמות שיש בהן פצועים ובדרגה נוספת גם הרוגים. מחיר כבד ומטורף, שכל משתתף בקרב יודע שהוא עלול לשלם. ובכל זאת, היש לנו דרך אחרת? כוחות הרשע עדיין מחזיקים במוסדות השלטון ויש להם את כל הכוח, שטיפת המוח הציבורית ויתר אמצעים. מבחינתם, המרדף עכשיו סוף סוף התחיל.
ואנחנו, כואבים את המכות, ההשפלות והשנאה. המומים מגילויי האנטישמיות הנוראה. צריכים להגדיר מחדש את התמונה, ולחשוב איך נהיה מוכנים טוב יותר בפעם הבאה.
לפני פינוי גוש קטיף ייחלנו לנס משמעותי. נס גלוי שלא הגיע. הבנו, שהדברים אינם פשוטים ותהליך קשה צפוי לנו עד לגאולה השלימה. "צמיחתו" של ראש הממשלה הבהירה לנו, שלמרות הכל יש מנהיג לבירה, ועדיין צריך להתפלל בלי סוף על כל פרט ופרט בגאולה. גם אם נגזר עלינו להיות מוכנים למסירות נפש. גם אם נגזרו עלינו גזירות קשות של טרום גאולה, יש הרבה שלבים באמצע, בהם אפשר למתק את הגזירה. בעת הפינוי בעמונה, האירה את עיני תלמידה שצריך להתפלל שלא יהיו פצועים והרוגים. רק אחר כך הבנתי עד כמה היא צדקה. אחד מניצולי עמונה סיפר לי, שאלות התעופפו מעל ראשו לכל הכיוונים. אין לו שום הסבר, איך ראשו לא נפגע. היה לו ממש נס.
לה' הישועה בפרטים וגם בכלל. צריך להתפלל לרחמים, לחסדים. לשמירה על גופם ושלומם של הנערים. וצריך להבין היטב שאנו במלחמה עם אלה הקרויים אחים. ולתת את הדעת, האם ואיך אפשר להיות מוכנים טוב יותר לקראת האירועים הבאים.