במאמר זה אתייחס בהקשר למה שרגילים לכנות בשם ההתנתקות –לדבר העמוק והאנושי ביותר אשר לדעתי לא נידון מספיק בציבוריות הישראלית. כוונתי היא למקום הניתן למצפון האנושי ולחופש הפרט לנהוג לפי אמונתו. ליתר דיוק, אתמקד בתפקיד הפסיכולוגים ששרתו את מכונת הפינוי (או הגירוש) הגדולה.

מנקודת המבט של מגורש מגוש קטיף, המראות שראיתי במו עיניי ושחזרו על עצמם לרוב בהתנהגות החיילים שניסו להיכנס ב-15 לאוגוסט למסור לנו צווי גירוש (הצלחנו למנוע זאת) היו הסבת המבט של החיילים והקצינים על מנת שלא להיפגש בקשר עין עם קרבנותיהם. כמו כן, הם כמעט ולא דיברו אתנו, למרות שהשמענו באוזניהם את טענותינו הקשות. ברור היה שהם קיבלו הנחיות מדויקות מפסיכולוגים אשר רצו לאטום אותם כמה שיותר מהתמודדות עם מצפונם בשעת מעשה.

הרושם הברור שלנו היה שאלה שהשתתפו בפינוי/גירוש אמנם תפקדו בשעת מעשה בהשתמשם בטכניקת האטימות הזמנית ודיסוציאציה, אבל הדבר היה קשה להם מאוד! ראינו חיילים לא מעטים שפורשים, וגם כאלה שבכו.

טכניקה אחרת היתה "הגנה" על החיילים והחיילות על ידי קצינים שלא אחת לקחו אותם הצידה, החליפו עימם מלים קצרות , או נעמדו בינינו לבינם. בשעת הפינוי/גירוש עצמו דיברו איתנו רק מפקדי יחידת הפינוי שכללה במקרה של עקירתי ועקירת בני ביתי כ- 30 חיילים וחיילות.

עוד טכניקה כללה שימוש בתקשורת. אבהיר את כוונתי. ב15-16 אוגוסט דיווח קול ישראל שרוב תושבי נווה דקלים "כבר התפנו," (כלומר, מרצון), כאשר אני יודע בוודאות בשל שהותי שם שהרוב הגדול, כשמונים אחוז, נשארו עד לפינוי/גירוש שלהם בכוח. גם הדיווח שהרוב הזמין מכולות היה שקרי. הצבא הפעיל לוחמה פסיכולוגית על ידי כך שמכולות ריקות רבות סובבו הלוך ושוב על גבי משאיות בנווה דקלים, על מנת ליצור את הרושם ש"הרוב" הזמין אותם. בכך ניסו, ואולי אף הצליחו, ליצור דמורליזציה אצל התושבים, ובעיקר בקרב תומכיהם מבחוץ ששמעו דיווחי כזב אלה. האם גם דברים אלה נעשו על פי עצות שניתנו על ידי הפסיכולוגים?

בנוסף לכך, לא רק שהתרשמנו שהחיילים אומנו על ידי פסיכולוגים, אלא שבשבועות אחרי הגירוש שלנו הופיעו כמה מאמרים בעיתונאות שאישרו הנחה זו, ואף התפארו כמה אנשי מקצוע בתרומתם לגירוש. במקביל, כבר נכתב על פניות של חיילים ושל אזרחים עקורים למחלקות פסיכיאטריים בעקבות טראומה עקב הגירוש.

המשימה "הצליחה"!! אבל האם השלמות הנפשית וההרמוניה הפנימית של המשתתפים בה נשמרו? נדמה שאילו טובתם של החיילים היתה עומדת לנגד עיניהם של הפסיכולוגים, הם היו עומדים על כך שאל להם להשתתף במשימה כזאת.

כבר קדמו לי פסיכולוגים אשר התריעו, ועוד לפני העקירה, על הפגיעה הנפשית הן במפנים והן במפונים. כמובן שהתרעות אלו לא זכו לשום התייחסות מטעם הממשלה.

בכל אופן, מוטל היה על הפסיכולוגים המעורבים בהכנות להתייחס למעשה העקירה על פי קוד האתיקה המקצועית של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל.

אולם, ההתנהגות של הפסיכולוגים היוותה הפרה גסה של כללי הקוד הנ"ל:

בהתערבותם של הפסיכולוגים ישנה פגיעה קשה בלקוחותיהם. בוודאי שיש פגיעה במגורשים, שהם כאמור לקוחות בהיותם אוכלוסיה מטופלת. וכן ישנה פגיעה בחיילים שהם מטופלים ומודרכים ישירים. יש כאן אם כן מעילה של הפסיכולוגים הנ"ל בלקוחותיהם הישירים אשר שימשו כאינסטרומנטים לביצוע המשימה, ולא כאל בני אדם שיש לדרוש את טובתם.

כלפי האוכלוסייה המטופלת יש הפרה של עקרון ד' מתוך הקוד האתי האומר: "פסיכולוגים יכבדו בני אדם באשר הם, ויהיו מודעים להבדלים אישיים ותרבותיים". אותנו לא כיבדו, אדרבה, בעזרת הכנת הפסיכולוגים, החיילים והשוטרים רמסו אותנו ברגל גסה, עקרו אותנו מבתינו, מעבודתנו, ומסביבתנו הטבעית, והכל בברוטאליות, ובזמן קצר, אשר כפי שאנו רואים היום, לא סיפק את ההכנות הנדרשות למקומות אלטרנטיביים. אני כבר רואה עכשיו את הפגיעה הנפשית באנשים רבים מחבריי. משפחות מתפרקות, יש דיכאונות, ומי יודע לאן הדבר יוביל? כנראה שאנו המגורשים לא ראויים לכבוד המופיע בסעיף הנ"ל. אולי אנו נחשבים לפחות מ"בני אדם".

בסעיף זה כתוב גם שהיישומים יהיו "במטרה לתרום לרווחת בני האדם," ו"בפרט ללקוחות שלהם". אין דבר הסותר יותר רווחת בני אדם מאשר המכלול של המשימה הנוראה שבוצעה על ידי חיילים נגד אוכלוסיית התושבים. כאמור, המפנים וגם קורבנותיהם המפונים נפגעו קשות!!

באותו סעיף נאמר מפורשות: "בעבודתם עם לקוחות מרקעים שונים יתאימו ככל האפשר את שיטות עבודתם לאפיונים ולצרכים המיוחדים של כל מטופל". אין בביצוע משימה זו דבר רחוק יותר מאשר התאמה לאפיונים ולצרכים הן של החיילים ובוודאי של התושבים, שחשו את האכזריות של המעשה עם כל ההשלכות שלו.

בסעיף אחר נאמר: "במקרים של סתירה מהותית בין הנאמנויות, יפסיק הפסיכולוג את מתן ההתערבות הפסיכולוגית". יש כאן סתירה ברורה בין הנאמנות לשוכרים את שירותיו, במקרה זה הממשלה והפיקוד הבכיר של הצבא, לבין הנאמנות לתושבים ולחיילים. ההתערבות הפסיכולוגית לא היתה צריכה אם כן להתרחש, ובודאי לא כאשר היא לרעת האוכלוסייה המטופלת.

מעבר לכך, לפי כללי האתיקה, הפסיכולוג אינו "פסיכולוג מטעם", לא מטעם ארגון זה או אחר, ובמשטר דמוקרטי, בודאי לא מטעם הממשלה.

על הפסיכולוגים המעורבים בעבירה אתית לתת את הדין בפני עמיתיהם, ובפני כל הגורמים המשפטיים המוסמכים לדון בנושא כאוב זה.

כעת אנו המגורשים איבדנו את האמון במערך השירותים הפסיכולוגיים האמור לפעול לרווחת האדם באשר הוא!

אוי לנו שהגענו לכך!