ימי עמונה, השיבה אל הטבע

כף הטרקטור התקרבה באיטיות אל מעקה גגו של בית מספר 4. במקביל החלו שחורי המדים לטפס על סולמותיהם בצדדים.

הרב יהודה יפרח , כ"ד בשבט תשס"ו

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7
מנפצי הגולגולות

כף הטרקטור התקרבה באיטיות אל מעקה גגו של בית מספר 4. במקביל החלו שחורי המדים לטפס על סולמותיהם בצדדים. ובתווך, יושב לו נער על משטחי דוד השמש שבגג ומצלם. איש לא הכין אותו למה שעתיד להתרחש...

השחור הראשון גולש אל הגג, מתקרב אליו, מניף את האלה וחובט בראשו בעוצמה מהממת. הוא עוקר מידיו את המצלמה ומרסקה בפראות אל קיר הבטון. האלה מונפת שוב וחובטת בראש המדמם, דם ניתז לכל עבר, הנער מנסה להרים את ידיו ולהתגונן ושחור מדים נוסף הולם בו ומרסק את אמתו הימנית, הראשון שב והולם בראש הפתוח, ושוב ושוב... רק לאחר החבטה השביעית פנתה לה הרצחנות לתור אחר קורבן אחר...

אירוע מכונן

המראות המזעזעים אינם מרפים, אך עם כל זאת, אירועי היום המר והנמהר בעמונה הם פלא בעיניי. למרות תהום הניהיליזם שנפערה תחתינו, למרות האכזריות, הברבריות, השחתת צלם האנוש וערעור היסודות... למרות כל זאת נצרבה כאן תודעה ציבורית של מפנה, של דרך חדשה.

לנו, כתושבי עמונה, הפלא הועצם ביתר שאת. שכן, בלי להיכנס לכל הפרטים בהשתלשלות האירועים, היה נדמה לנו בשעות שלפני פלישת הכוחות שהמאבק הולך לקראת התמוססות וקריסה מוחלטת. התחושה הייתה ששבועות ארוכים של עבודה סיזיפית ומתישה, של לילות אינסופיים וטרוטי עיניים ושל התרוצצות קדחתנית סביב השעון, כל אלו כמעט ויורדים לטמיון.

ביום שלפני הפוגרום המתחים העמוקים סביב שאלת ההנהגה הגיעו לסף התפוצצות. אחים יקרים נטשו אותנו על רקע הדרישה להחליט ולבחור את ההנהגה, את הכיוון ואת הדרך. הערב שאחריו היה כולו רצוף משאי ומתן ארוכים וניסיונות נואשים לגבש איזשהו כיוון פשוט ובהיר. והשיא היה בהגשת הבג"צ בשלוש לפנות בוקר, וכשתוכנו נחשף, הבנו שהשבר הציבורי הטמון בו עשוי להאפיל אפילו על טרגדיית כפר מימון...

על רקע זה, התעשתות הנוער הייתה לנס. עמדתי שם, בדבוקה הראשונה לפני בית מספר אחד. מולנו חומה שחורה של מגנים, קסדות, אלות ומבע אטום, ואז החלה התנפלות השוטרים בשיכרון ובזעם. מעלי החלו להתעופף בקשת רחבה אבנים, כחלוקי הנחל של דוד אל מול הבלתי אפשרי. ואז, בתוך תווך הניהיליסטי הזה חשתי בחוויה מוזרה.

לרגע קטן נדמתה לי קשת האבנים כחופה גדולה ולבנה של חתונה. האסוציאציה הקבלית קישרה את זה לחוויה של טבילה במקווה, כשבין להבות הצמיגים הבוערים מרצדות האותיות של כוונות הטבילה לבעש"ט. הייתה באוויר תחושה חריפה של התגלות, משהו מעין היציאה אל הטבע לאחר גשם ממושך, כשהאוויר נקי וטהור והמראה הנשקף הוא בהיר, חד וצלול. ברקע הדמיוני התנגן לו בעוצמה המארש המפורסם מהפסקול של 1498.

סוריאליסטי? ללא ספק. בכל מקרה זה היה קצר... האלה הראשונה שנחתה לי על הגב הפילה אותי אל קרקע המציאות החרוכה. בכל זאת, נדמה לי שהחוויה המוזרה הזו ישבה על משהו אמיתי שקרה שם, ובזה אנסה לגעת בשורות הבאות.

אידיאולוגיה ושיברה

הציבור הדתי חש היום את עולמו קרוע בין שלוש מגמות יסוד סותרות.

מחד עומדים חלק מתלמידי הרב צבי יהודה בעמדה קשוחה של "מאמר הדור לדורנו". לשיטתם אנו שרויים בעיצומו של תהליך אלוקי של כינון "יסוד כיסא ה' בעולם", התהליך הזה מכוון מלמעלה למטה והנחות היסוד שלו הינן קבועות ובלתי משתנות. האירועים ההיסטוריים היחידים מהם אנו יכולים ללמוד על רצון ה', הם אלו שתומכים בתהליך בצורה גלויה או סמויה. לכן, המלחמה האחרונה הרלוונטית להבנת התקופה היא: "מלחמת ששת הימים", אחריה, בקפיצה קטנה אנו יכולים ללמוד על רצון ה' מההתגייסות הרחבה למבצע חומת מגן. כל התווך שבאמצע נמחק, ההתייחסות אליו תדבר על "עיכובים" או "סיבוכים" בתהליך הגאולה.

כל אידיאולוגיה בנויה על מתח בין קטבים. מחד עומדת האסכטולוגיה - החזון המבקש מציאות מתוקנת הבנויה על הרצוי ולא על המצוי. מאידך ניצבת המציאות הנוכחית על שלל הבעיות והאתגרים שהיא מציבה. כדי שאידיאולוגיה תהיה רלוונטית היא חייבת לייצר איזשהו זיקה בין המציאות והחזון. כשהפער הופך לתהום עמוק והאידיאולוגיה הופכת לבלתי רלוונטית. זה כנראה מה שקורה היום לעולם ה"ממלכתי". השכבה הצעירה בציבור הדתי כבר אינה מנהלת שיח מעמיק עם הרבנים המייצגים אותו, היא פשוט חשה שאין לה מה לקבל מהם במקרה הטוב, או שהם מהווים איום על יכולת השרידות שלה במקרה הגרוע.

תיאטרון האבסורד

התחושה היא שבמשך שנים ארוכות צפינו במחזה האבסורד שתוכו רצוף דקדנס תרבותי, התנוונות והסתאבות של מה שהיה פעם ציונות חילונית. ה"ממלכתיים" סיפקו לנו כתוביות המרצדות בתחתית המסך ומפרשות את הסרט הזה כתהליך סמוי של גאולה ותיקון. בהדרגה הלכה הדרמה הציונית והחלה לרקום צורה של סרט קומדיה רע, בהמשך היא החליפה ז'אנר והפכה להיות סוג של פרודיה על עצמה. כעת נראה שהיא הולכת ולובשת צורה של סרט אימה מקאברי. אולם הכתוביות בשלהם, נשארו באותו המקום ובאותה הפרשנות, הדור הצעיר שבשלב מסוים בחל במחזה העוועים הזה בחר להשאיר את הפופקורן ולצאת מהאולם. ההנהגה הרוחנית הישנה, לשיטתו, חוטאת בחטא כתיבת התורה שבעל פה: היא לקחה פרשנות נועזת ויצירתית שנכתבה על ידי הרב קוק בסיטואציה היסטורית ופוליטית מסוימת מאוד, והפכה אותה לתורה שבכתב. התוצאה היא קיבעון מנטאלי וסטגנציה ציבורית חמורה.

מאמרים שנכתבים שלושה חודשים לפני הגירוש מגוש קטיף תחת הכותרת: "לתוקף קדושת מדינתנו" או "לגדולת יקרת צבאנו הטהור" הם הזמנה להנחתה, שכן הציבור לא רואה בזה עמדה רוחנית מבוססת, אלא אינפנטיליות ילדותית. ראשי מכינות המתחבקים עם המגרשים נתפסים ככאלו שאיבדו לחלוטין את כושר השיפוט ואת היכולת להבחין בן טוב לרע, לכן הם אינם יכולים להוות מורי דרך ומנהיגים לציבור.

מניפים דגל לבן

הווקטור השני שייך לציונות הדתית הפרגמאטית. בזרם זה אין כוונתי לחוגים מבית מדרשם של מימד או "ציונות דתית ריאלית" המשקפים מיעוט שולי וזניח שאינו משקף שום תהליך ציבורי משמעותי. הכוונה כאן היא לזרם העירוני המרכזי של הציונות הדתית המבטא את מיניסטרים הכמותי של ציבור זה. הנחות המוצא של זרם זה ושל הרבנים ואנשי הרוח המבטאים אותו הינן הנחות פרגמאטיות. הם קוראים את המפה הפוליטית והחברתית הישראלית ומעדיפים להניח את הביצים בסל הבטוח.

ההנחה היא שגם אם השלטון פועל באמצעים דיקטטוריים ואפלים אין לנו את היכולת האופרטיבית לפעול נגדו, ובעיקר יש לנו הרבה מה להפסיד. החיבור הכלכלי, התרבותי והמנטאלי העמוק שיש לנו עם ההוויה הישראלית גורם לנו להחליט ולהניף דגל לבן במערכות שנתפסות כ"גדולות עלינו"'. צריך גם לזכור שמדובר בשכבה שברובה נמנית על מעמד ביניים מבוסס. היא נטועה עמוק בהוויה הכלכלית והתרבותית של החברה הישראלית, והיא אינה רוצה, או אינה יכולה להתערטל מנכסים שנרכשו בעמל רב.

אין ברצוני להיכנס כאן לדוגמאות ספציפיות ולהביא ציטוטים מפורשים, אך מעשרות ראיונות והתבטאויות של רבנים ואישי ציבור המזוהים עם מגמה זו, עולה החשש מכך שהמאבק כרוך בוויתור על הרבה הישגים מקומיים. קיים פחד עמוק שמפעלים רבים יפגעו, הן ברמה האישית והן ברמה הציבורית, כגון: ישיבות ההסדר, השירות הלאומי, המוסדות המתוקצבים, ההשתלבות באקדמיה ועוד.

עבור השכבה הצעירה בהתיישבות עמדה זו אינה רלוונטית. האינדיבידואציה, המודעות העמוקה, ההתפתחות הרוחנית והחיים האינטנסיביים בין הטרשים לעבודת הבורא עומדים בסתירה עמוקה לתודעה הגלותית של הכניעה. התפתחות המרכז הפנימי גורמת לכך שיש לך מעט מאוד צמידות ותלות בהיקף ובהישגים הפריפריאליים. הנוער הרבה פחות מפחד היום ממעצרים, מתיקים פליליים וממכות. אימא אדמה הרבה יותר מוחשית עבורו.

מתרוממים אל הגבעות

הזרם השלישי הוא גב ההר. הביטוי הציבורי הפומבי הראשון שלו היה בכנסים הגדולים שנערכו לאחר הגירוש בקיץ. שם על הבמה ישבו הרב אברהם שפירא יחד עם הרב יצחק גינזבורג, הרב דב ליאור והרב זלמן מלמד יחד עם הרב דודי דודקביץ.

למי שקשוב לרחשים ולתחושות הפנימיות של הדור הצעיר אין היום ספק, השטח עובר "יצהריזציה". ימי עמונה היו אירוע מכונן, והתחושה היא שהם הכשירו בלב רבים את התחושה שרק מדרכם של אנשי גב ההר תצמח ישועה. אין בכוונתי להיכנס במסגרת מצומצמת זו לניתוח מעמיק של התשתית הרעיונית של אנשי הגבעות. הנקודה, אותה אני מעוניין לברר כעת, קשורה בהתפתחויות הנפשיות והחברתיות הגורמות למיניסטרים של הדור הצעיר בהתיישבות לקבל את המסקנות של אנשי הגבעות.

טענתי היא שיש כאן תהליך מרתק, שכן ה"יצהריזציה" אינה נשענת על התפתחות אידיאולוגית, אלא על התפתחות פסיכולוגית.

חזרה לאנושיות

במה דברים אמורים: במשך שנים ארוכות היה החינוך הדתי האמוני מושתת על הדחקה של ההכרות והחוויות הטבעיות. ה"פרטיות' היא נחלתן של הקטנים שלא השכילו להתרומם אל עבר ההכרות הגדולות והאמיתיות של כלל ישראל. הדילוג על הקומה הפרטית הוא זה שמאפשר את המשך הצפייה בסרט עם הפרשנות של הכתוביות דלעיל.

אצל נוער הגבעות, ואצל הציבור הרחב שמעריץ אותם בחשאי - זה לא עובד. הנוער הזה אינו מוכן לדלג על הפשט של המציאות. בחוויית המציאות הפשוטה הוא מזהה שהאוליגרכיות השלטוניות הכריזו עליו מלחמת חורמה. במהלך זה חברו יחדיו מערכת המשפט, התקשורת, סוכני התרבות והפוליטיקאים שמסמנים אותו כ"ציר הרשע". הדמוניזציה, השחרת הפנים והתרת הדם בתקשורת מגבים מהלך שתכליתו הוא לחסל את מפעל חייו, ולהתיר את דמו במאבק על זהותה של הארץ. וכאן הוא מתעורר: כשמגדפים אותו הוא עונה, כשיורקים עליו הוא יורק בחזרה, וכשמכים אותו הוא מגיב. הוא אינו מוכן להתכחש לחוויה האנושית הפשוטה של "הקם להורגך השכם להורגו". הוא ממאן להיגרר לתמונת עולם מתוסבכת שבה הרעים הם טובים סמויים, ואין לו את הטשטוש שבין "עת לאהוב" ל"עת לשנוא" ובין "עת מלחמה" ל"עת שלום".

הוא מתעלם במודע מה"סיפור הגדול", באינטואיציה סמויה שאולי זה מה שמאפשר לו להשפיע במשהו על המציאות דרך ה"סיפור הקטן". הוא מבין כחוויה פשוטה את דברי הבעש"ט שהדרך להמתקת המציאות והחיבור בין הקצוות שלה עוברת דרך הכנעה והבדלה בין היסודות הסותרים. שהסינתזה האמיתית תצמח רק על רקע בירור מעמיק בין התיזה לאנטיתזה, בין הקדושה לצד האחר.

וראה זה פלא, הזעזוע הפוליטי בעקבות אירועי עמונה מורים כי דווקא העמדה הקיצונית והמתריסה מצליחה לייצר סוג של דיאלוג.

ומדוע? התשובה פשוטה מאוד. דור המייסדים בהתנחלויות, בני גוש אמונים מדבר הרבה על התשתית הרעיונית של "ארץ ישראל" מחד, ועל הסכנות הביטחוניות שבוויתור על הקרקע מאידך. כתוצאה מכך, הציבור הישראלי הרחב שאינו חי בעולם אידיאולוגי ועסוק בעיקר בהישרדות [השכבות הנמוכות] או בלחם ושעשועים [מעמד הביניים], רואה במתנחלים מין סטיקרים מהלכים. הם לא אנשים רגילים, אלא אידיאולוגיות מורכבות המתלבשות בגוף.

את התובנה הזו הפנימו בצעד גאוני דווקא הפלסטינים. אחרי כל פיגוע גדול הרשות משתקת את השיח הציבורי הישראלי בהסברים מוזרים כגון: "זה על רקע הבחירות ברשות", "סכסוך פנימי בפת"ח" או "החמאס מאותת לאבו מאזן". המסר האבסורדי הזה נקלט אצל הישראלים כתובנה פשוטה: לא היה כאן רוצח ערבי מתועב שחיסל באכזריות אזרחים חפים מפשע, זוהי בסך הכל "הצהרה פוליטית". לאור זאת מובן מדוע בעיתונים הגדולים זהות הפושעים מטושטשת. פיגועים מתוארים כ"'ירי מהמארב", "פיצוץ באוטובוס", "זוועה בקניון", כאילו נעשו הדברים על ידי חייזרים מהחלל ולא על ידי אנשים המנהלים איתנו דיאלוג.

אנשי הגבעות מבינים באינטואיציה פשוטה שההישרדות בתווך הכאוטי של המזרח התיכון קשורה דווקא בחזרה לאנושיות. הבתים בעמונה אינם יכולים להיות גימיק במסע הבחירות של אולמרט, הם מקום שבו חיים אנשים. השפה כאן מתהווה ממונחים של "צומוד": קשר בסיסי עמוק למקום שבו אתה חי, קשר שהוא הרבה מעבר למילים, לקטגוריות, לתוויות ולשפה. לכן, כשאתה מאוים אתה מגיב כלביאה הנזעקת להגן על גוריה. בנחישות, בחרון ובזעם.

המקום הזה אינו שולל את הרעיון ואת הרוח המופשטת, להיפך הוא מבסס אותם וכורך אותם סביב עמוד שדרה וסביב ציר מוצק. הוא מקנה להם מעמד של מטבע קשה.

גם בהקשר הפוליטי מסתבר שבשיח הציבורי הישראלי כשאתה עושה קולות של שטיח דורכים עליך. אולם, כשאתה עומד בתוקף על ערכיך ואמונותיך כאברהם העברי שכל העולם מהעבר האחד והוא מהעבר השני, דווקא מתייחסים אליך ברצינות. הזעזוע הפוליטי בעקבות אירועי עמונה סתם את פיותיהם של תומכי "דת האהבה". כנראה שדווקא היראה היא המאפשרת את היחס אליך כאדם, ומי יודע, אולי בעתיד זה יצמיח גם אהבה.

הטבע הקדוש

על רבי מאיר התנא נאמר ש"לא ירדו חבריו לסוף דעתו", הגמרא מספרת שהוא נקרא גם נהוראי – על שם ש"מאיר עיני חכמים בהלכה". בקבלה ביארו שנהוראי הוא שילוב של "אור – נה"י', כלומר האור היוצא מהספירות נצח, הוד ויסוד. בחסידות מבארים שספירות אלו שייכות לטבע הבסיסי והחייתי שבנפש, ולביטוי המעשי שלה. מסתבר שיש משהו בהקרנה של המקום הזה שמקנה לך עמידות, שנוטע אותך בעולם ומשדר מקום תשתיתי ועמוק. במקום זה אין האחרים יכולים לרדת לסוף דעתך ולכן גם לא יכולים לפגוע בך.

רוב המשניות של רבי יהודה הנשיא, שהם הבסיס לתורה שבעל פה, מקורן ממשנת רבי מאיר. היכולת לבסס את הרוח בטבע היא כנראה גם היכולת לבנות תורה שבעל פה ולכונן חיים. בנוסף, כלל יסוד בקבלה הוא ש"בנין המלכות מגבורות". כלומר: היכולת לכונן מציאות [מלכות] קשורה ביכולת להניח תשתית של גבולות המאפשרים, להכיל אותה ולהתייחס אליה. לדוגמא, כאשר בני זוג חיים ללא תודעה של גבולות בניהם התוצאה היא התמוססות של צד אחד אל זולתו, במקרה הטוב זה מוביל לניצול ולתלות ובמקרה הרע זהו המתכון לאלימות במשפחה. כנראה שהגבולות שמציבים אנשי הגבעות הם שיאפשרו בעתיד את היחס האנושי כלפיהם.

הקושי הציבורי

לאחר מאורעות עמונה נשמעו קולות רבים הקוראים לחשבון נפש כלפי הנוער: היכן היו המבוגרים, היכן ההנהגה והרבנים, מדוע ננטשו הנערים לבדם אל מול החזית האכזרית?

בהקשר זה אומר דבר והיפוכו: העדרם של המבוגרים מהזירה הוא כישלון שלנו כציבור, יתכן שזה נבע מהייאוש העמוק המחלחל בשכבה הבוגרת או פשוט מעייפות. אולם, כולנו יודעים שהנוער אינו צומח בחלל הריק. הנוער משקף את התחושות של המבוגרים, הוא מוציא לפועל את מה שהם חשים עמוק בתוכם, אך אינם רוצים, או אינם יכולים לעשות בעצמם. הטיב לבטא זאת אורי אליצור שנשאל על ידי אחד הכתבים לדעתו על אובדן השליטה בבני הנוער ענה: "אני מרוצה מזה, יתכן שבמקום שבו אנו כשלנו הם ינצחו".

מעבר לזה, העומק הנפשי הוא שהפחד על הנוער הוא השלכה של הפחד שלנו מעצמנו. אישית, אני מזדהה מאוד עם חבר מעמונה שחש שבמארבים בלבנון, ובסיטואציות של סכנת חיים מוחשית בלחימה בטרור הוא הרגיש הרבה יותר טוב מאשר בעמידה מול השוטרים ליד הבית. קשה לנו מאוד עם המקום הנפשי הזה. בשבועות האחרונים חשנו על בשרנו את הסבל הממשי שבעמדת ה"אנדר-דוג", כשאתה הופך להיות "האחר" האולטימטיבי של החברה הישראלית, השעיר לעזאזל, הקולוניאליסט, האיש הרע. פתאום אנו קולטים שהסזון כבר כאן, דקות לפני הפוגרום אני מוצא עצמי שולח הודעה כתובה לחברים: המצוד החל, התפללו למען הניצודים.

המקום הזה תובע לייצר נקודת משען ארכימדית. אנו נדרשים לבסס ולהעמיק את הזהות הרוחנית שלנו ולהיגמל מהצורך האובססיבי לקבל אישור מהשלטון הישראלי הזר והמנוכר. זהו תהליך לא פשוט, הוא דורש מאיתנו אינדווידואציה, הוא תובע מאיתנו חירות.

התבגרות

עם זאת, אין ספק שגם המקום הנפשי של גב ההר זקוק לתהליך ארוך של התבגרות. זהו מקום אנוורגרדי, פורץ דרך, חדשני ונועז. אולם ככל תנועה צעירה של מהפכה חברתית, המקום הנפשי הזה עדיין לא בשל לנטילת אחריות ולהובלת תהליכים ציבוריים שקולים. יש שם המון נעורים, רומנטיקה, חלומות, הקרבה ומסירות, אך חסרה עדיין הראיה הבוגרת והמקיפה. בהקשר זה דרוש סוג של דיאלוג בין הדורות.

זה קשה, אך אפשרי.