על מי בדיוק מגן צה"ל?

כדי לענות על השאלה שבכותרת, עלינו להבין קודם מה הסכנה המרכזית העומדת לפתחה של מדינת ישראל? כך נוכל לבחון בהמשך כיצד צה"ל מתמודד עם האיום האסטרטגי, אם בכלל.

משה פייגלין , כ"ט בשבט תשס"ו

ח"כ משה פייגלין
ח"כ משה פייגלין
צילום: פלאש 90
"וכך הורגלו המנהיגים... לראות בעצמם בעליה של המדינה, שתחילה לא היו אלא פקידיה, לקרוא לאחיהם האזרחים, עבדים,... ולקשור לעצמם כתרי אלוהים"(ז'אן ז'אק רוסו – 1712 – 1778. מתוך "היסודות לאי השוויון").

כדי לענות על השאלה שבכותרת, עלינו להבין קודם מה הסכנה המרכזית העומדת לפתחה של מדינת ישראל? כך נוכל לבחון בהמשך כיצד צה"ל מתמודד עם האיום האסטרטגי, אם בכלל.

מה היא הסכנה האסטרטגית העומדת לפתחה של ישראל
לכאורה התשובה פשוטה. מלחמה כוללת מצד מדינות ערב. התחמשות גרעינית או בלתי קונבנציונאלית אחרת מצד מדינות איסלמיות קיצוניות, טרור בהיקף ובאיכות אסטרטגיים וכדומה.
אולם מבט החודר מעט את מעטה החשיבה המקובלת, מגלה מיד שמול איומים כאלה למדה ישראל, עד אמצע שנות השמונים, להסתדר מצוין. מלחמה קונבנציונאלית כוללת, דוגמת מלחמת יום הכיפורים, אינה נראית יותר באופק. הצבא הסורי עודנו חמוש בנשק סובייטי מיושן, ואינו מהווה יותר סיכון ממשי. הצבא המצרי אומנם חמוש מכף רגל ועד ראש בנשק מערבי מודרני (בזכות הסכמי ה"שלום"), אך מלחמת היבשה שהכרנו בעבר, מפנה מקומה למלחמה של טכנולוגיות מתקדמות בהם לישראל יתרון משמעותי.

צה"ל מצמצם את היקף הכוחות המשוריינים משום שהוא מבין שמוקד ההכרעה כבר אינו קרב ש' ב ש' הקלאסי. מצריים, כך נראה, הבינה שגישת ההכרעה העקיפה, מניבה תוצאות טובות בהרבה ממלחמה ישירה, ולכן היא ממקדת את מאמציה בהעברת אמצעי לחימה ותמיכה בארגוני הרצח העזתיים. רוב חומרי הנפץ המשמשים לפיגועי התאבדות מקורם במצריים. בכל מקרה, הסיכוי למלחמת יבשה כוללת מן הכיוון המצרי, בטווח הנראה לעין, אינו נראה משמעותי.

מאז מלחמת השחרור, לא היווה הצבא הירדני סיכון אסטרטגי משמעותי למדינת ישראל (המתקפה הירדנית במלחמת ששת הימים הייתה פשוט נס, שכפה עלינו את שחרור ירושלים יהודה ושומרון). מי שכן היווה תמיד בעיה אסטרטגית ממזרח היה הצבא העיראקי, אשר דאג תמיד ליטול חלק במלחמות עם ישראל. נכון לעכשיו, צבא זה לא קיים יותר. נותרנו, אם כן, עם האיום הגרעיני ואיום הטרור האסטרטגי.

בשנות השמונים, כשהפציצה ישראל את הכור העיראקי, היא הוכיחה כי כשהיא נחושה דיה ויש בידה היכולת להתמודד עם איומים מסוג זה, עוד בשלבי התהוותם. גם עם איומי הטרור ידעה ישראל להתמודד בעבר. ערב הסכמי אוסלו עמדה אמפריית הרצח והטרור של ערפאת על סף פשיטת רגל, בגלותה בטוניס. מאמצע שנות החמישים (הקמת ה 101) ועד אמצע שנות השמונים (הסכמי אוסלו) הייתה זו ישראל שלימדה את העולם כיצד לוחמים בטרור. היום, מלמדת ישראל את העולם כיצד נכנעים בפניו, אך הדבר אינו מתרחש משום שהטרור הפך לסכנה אסטרטגית, אלא משום שישראל בחרה באוסלו להופכו לכזה. ישראל בחרה לברוח מלבנון ולהכניס את חדרה לטווח הטילים הכימיים של החיזבאללה. אין ספק שמדובר באיום אסטרטגי, אך האיום הזה כל כולו נוצר על ידנו.

אם אין ממש איום חיצוני שאיננו יכולים לטפל בו, מדוע מגלה לנו מכון המחקר של עוזי דיין, שרוב הישראלים אינם מאמינים שישראל תתקיים בעוד שלושים שנה? אם האיום החיצוני פחת בצורה כל כך משמעותית, מדוע כולנו חשים בעוצמה רבה שישראל נמצאת בכל זאת בסכנת קריסה? מהו האיום האסטרטגי?

האיום האסטרטגי על ישראל הוא כולו איום מתוצרת בית. ישראל הולכת ומתפרקת מבפנים. תהליכי ההרס העצמי, המובלים על ידי העשירון הנאור, באים לידי ביטוי ראשוני בהפקרת חבלי מולדת לאויב, ובהפיכת הציבור הנאמן ביותר לאויב האומה. אולם תהליכים אלה מכים שורש ובאים לידי ביטוי, בערעור כולל על עצם צדקת קיומנו. אם בשנות החמישים יצאה ישראל למערכה נגד מצריים בגלל פעולות טרור שיצאו משטחה, הרי שהיום מצויות ערי השדה בדרום תחת מטר בלתי פוסק של רקטות, ואיש אינו מצפה עוד לאותה סולידאריות.

הזעזוע ממתקפת הטרור על אוטובוס אגד שעשה לפני חמישים שנה את דרכו לאילת, דרך מעלה עקרבים, נחרת בתודעה הציבורית עד היום. מישהו זוכר מתי הותקף אוטובוס אגד האחרון השנה? איבדנו את צידוק הקיום, ולכן אבד לנו גם רצון הקיום הבסיסי. בשדרות חיו כרגיל, כשגוש קטיף הופגז (עד שנחרב בידי צה"ל). באשקלון ההצגה תימשך כששדרות תיחרב. בת"א יחגגו עד כשאשקלון תינטש לחורבנה וכן הלאה.

ישראל מונהגת על ידי אוליגרכיה מצומצמת שאינה מאמינה בצדקתה, שאין לה שום דבר שראוי למות למענו, וממילא אין לה שום דבר שראוי לחיות למענו, מלבד עצמה כמובן. אוליגרכיה זו, תעדיף תמיד את הנצחת השלטון בטווח הקצר, על פני קיום המדינה בטווח הארוך. אוליגרכיה זו רואה עצמה כמי שהקימה את המדינה ויצרה עם חדש, עם ישראלי, במקום העם היהודי הגלותי. כפי שהסביר רוסו: המדינה ואזרחיה הם רכושה הפרטי. כל עוד היא מספקת לאוליגרכיה את היכולת לשלוט ואת הסביבה התרבותית המתאימה לה, יש למדינה זכות קיום. מנקודת מבטה של האוליגרכיה, נכון וראוי לקחת סיכונים קיומיים כדי להנציח את שלטונה וערכיה. לא השלטון למען המדינה, אלא המדינה למען השלטון.

מכיוון שהזכרנו את היחידה 101 אסיים פרק זה בדברים שאמר לי לפני שנים סא"ל שלמה באום ז"ל, ששימש כסגנו של שרון באותה יחידה. "לשמעון פרס", אמר שלוימלה באום, "לא אכפת שמדינת ישראל תיהפך לערמה של אפר, כל עוד הוא, פרס, עומד בראש הערמה..." כששמעתי את הדברים הזדעזעתי וחשבתי שעל באום קפצה הגוזמה לעת זקנה. היום אני יודע שאין מדובר רק בשמעון פרס, אלא באוליגרכיה שלמה השולטת בפועל במדינת ישראל. אוליגרכיה זו היא היא הסכנה האסטרטגית לקיומה של המדינה.

מהי המשימה האסטרטגית של הצבא

שוב לכאורה התשובה פשוטה. צה"ל כשמו כן הוא – צבא הגנה לישראל. המשימה האסטרטגית של הצבא היא הגנה על מדינת ישראל. אך בחינה פשוטה של המציאות מאז הסכמי אוסלו מראה מציאות שונה לגמרי. מפקדיו הבכירים של צה"ל אינם עסוקים בהגנה על ישראל, אלא בגיבוי האוליגרכיה השלטת. אין הם רואים את משימתם המרכזית במתן ביטחון לישראל, אלא במילוי הוראות האוליגרכיה. כל גנרל וחייל המכבד את מדיו, היה מניח את דרגותיו על השולחן (ובצבאות מסוימים מעדיף להתאבד) לנוכח פקודה למסור נשק ותחמושת לחבורת הרוצחים של אש"פ.

כיצד זה יכול צבא שמטרתו להגן על העם, לפתוח את מחסני הנשק שלו בפני ארגון מרצחים שזה עשרות בשנים רוצח נשים וילדים בני אותו העם עליו הוא אמור להגן? כיצד יכול צבא שמטרתו להגן על המדינה, לחמש ארגון שמטרתו המוצהרת הייתה ונותרה חיסולה של אותה מדינה? צה"ל ביצע את המשימה במלואה בלי כל התנגדות. כך גם באשר לפקודת החורבן והגירוש נגד בני עמו שלו, תושבי גוש קטיף.

מהי המשימה האסטרטגית המוגדרת לצבאות העולם? עבור איזה ערך מוכן גנרל סטנדרטי להרוג ולהיהרג? ברוב צבאות העולם הערך הזה הוא המולדת. גנרל צרפתי או פולני, נלחם עבור מולדתו. עבור גנרל אמריקני, הערך העליון עליו הוא מוכן להרוג ולהיהרג הוא החוקה האמריקנית. הם מבינים כמובן שכאנשי צבא עליהם להישמע לפקודות, אך הפקודה כשלעצמה אינה סיבת המלחמה. מהו הערך העליון עליו מוכן גנרל ישראלי להרוג ולהיהרג?

עיון בקוד האתי ובמטרות הצבא החרותות על כל פנקס חוגר, מראות שמטרות אלה יכולות לשמש ככתבן וכלשונן, את חברת "טויוטה" או "מיצובישי". "מצוינות", "אחריות", "חברות" וכדומה. כלומר למעשה מתנער צה"ל מכל הגדרת משימה של מחויבות למולדת, לעם ישראל ולערכיו. לעומת זאת, מפקדי צה"ל מצהירים שוב ושוב כי משימת הצבא היא מילוי הוראות הדרג המדיני. הציות אינו כלי, אלא מטרה. במילים פשוטות, צה"ל אינו צבא הגנה לישראל, אלא גוף צבאי, מקצועי וממושמע הנכון לבצע ללא ערעור כל משימה שתינתן לו על ידי האוליגרכיה השלטת. במידה והוראות הממשלה הנבחרת יעמדו בסתירה לרצון האוליגרכיה השלטת נחזה במהירות בתופעות של סרבנות בצבא המגובות בידי האוליגרכיה (ע"ע מזוז, המגלה הבנה לסרבני השמאל).

אולם אריאל שרון סיים את העידן בו תיתכן אפשרות של סתירה בין רצון הממשלה המייצגת את העם, לרצון האוליגרכיה. שרון הראה כי אין הוא מחויב לבוחריו ולמפלגתו, אלא ליואל מרכוס, אמנון אברמוביץ' ומערכות התביעה והמשפט (האוליגרכיה שעטפה אותו כאתרוג). היום, ממשלות נבחרות מכפיפות עצמן מלכתחילה לאותה אוליגרכיה, והצבא יבצע כל פקודה ללא היסוס. לעיתים משימת הצבא היא נגד אויב חיצוני ולעיתים המשימה היא נגד אויב פוליטי פנימי, מבחינת הצבא אין לכך כל משמעות.

את הגנרל הישראלי לא מעניינים לא המולדת, לא העם ולא החוקה. מעניין אותו רק דבר אחד: קיום הפקודה. בתמורה לצייתנותו יזכה הגנרל הישראלי לקידום מהיר, וייהנה ממנעמי השלטון מיד עם שחרורו. אם מדובר בגנרל-על הוא משתלב בצמרת הפוליטית, ואם מדובר בפחות מזה הוא משולב בתפקיד מכניס בצמרת הכלכלה הישראלית הריכוזית (למרות שבדרך כלל אינו כשיר לתפקידים הללו).
ניתן לסיים פרק עגום זה באמירה מצערת מאוד, אך כנראה גם נכונה מאוד, שמטרתו האסטרטגית של צה"ל אינה הגנת ישראל, אלא גיבוי והגנת השלטון. הדברים קשים לעיכול, הם סותרים את כל מה שהאמנו ורצינו להוסיף ולחוש כלפי המנגנון אליו אנו שולחים את בנינו לסכן את חייהם. סביר להניח שנזכה לתגובות נזעמות. אנו מקוים שתגובות אלו יגובו בטיעונים ממשיים.

עוד ניתן להוסיף ולסכם כי צה"ל היום, לא רק שאינו מהווה משקל נגד כלשהו לאיום האסטרטגי על ישראל, אלא שהוא אף מאפשר ומעצים אותו.

מדינה = מונופול על הכוח

המאפיין הבסיסי של מדינה הוא המונופול על הכוח. יכולתו של עם להפעיל כוח כדי לשמור על ריבונותו, היא המבדילה אותו מקהילה, או כל קבוצה אתנית אחרת. ריכוז סמכויות המשפט והפעלת הכוח (כך גם מגדיר הרמב"ם את תפקיד המלך "מלחמה ומשפט"), הוא ההופך את המדינה למדינה. על כל שאר הסמכויות שנוטלת לעצמה המדינה ניתן ורצוי לוותר. בלי הצבא אין מונופול על הכוח, אין מדינה, וכמובן גם אין שלטון. כאמור, מטרת האוליגרכיה בישראל היא לשלוט ולהשליט את ערכיה. ומי שמייצר בעבורה את האפשרות לשלוט הוא הצבא.

מי זה צה"ל

צה"ל הוא הגוף הגדול והמורכב בישראל. אולם ליבו של הצבא הוא אותם קצינים ולוחמים, אשר ההיסטוריון הצבאי אורי מילשטין מכנה אותם: לוחמי קו הדם. מדובר באחוזים בודדים מכלל כוח האדם הצה"לי, אך הם למעשה הצבא. לוחמי קו הדם, ברובם לוחמי חטיבות החי"ר, הם המלאכים המקריבים עצמם יום-יום למען שמירה על חיינו. הם אינם מודעים לניתוח שאנו מבצעים כרגע, הם מתגייסים מתוך רצון אמיתי לשרת את מדינתם ורובם רואים גם בארצם ובעמם ערך. כשאותם מלאכים נשלחים לשמור על עפרה וקדומים, נדמה להם שהם נשלחים לשמור על המתנחלים.

בתחילת שנות ה90, כשרבין לחץ את ידו של ערפאת והכיר בצדק ה"פלסטיני", מלאכים אלה עוד היו ילדים. הם אינם זוכרים שקודם לאותה לחיצת יד נואלת, לא היה צריך שומר בעפרה, בקלקיליה עם ישראל ערך קניות לשבת, ולא היה צריך לסכן חיילים בסמטאותיה, לאוטובוסים ולבתי קפה לא הייתה נטייה להתפוצץ, ולא היה צורך במלאכים האלה כדי לשמור עליהם. אותם חיילי קו הדם אינם יודעים שלמעשה שולחיהם (האוליגרכיה) הם שיצרו את הסיכון האסטרטגי, בשלו הם מסכנים עכשיו את חייהם.

חיילי קו הדם גם אינם מבינים שלא עפרה מעניינת את שולחיהם, אלא שמירת המונופול על הפעלת הכוח. כלומר מכיוון שבינתיים עפרה קיימת, ומכיוון שיצרנו סיכון בטחוני, אנו חייבים לספק כאילו ביטחון, כדי לשמור את המונופול שלנו על הפעלת הכוח, כלומר את השלטון. בקיצור, המלאך הצעיר שנשלח לשמור על עפרה, אולי חושב שהוא שם בשביל המתנחלים, אבל האמת המרה היא שהוא שם כדי לשמור על השלטון.

קבוצה עילית זו של קו הדם, היא שמקיימת את הצבא, שמקיים את המדינה, שמקיימת את שלטון האוליגרכיה, המהווה את הסכנה האסטרטגית לקיום המדינה.
חד גדיא...

מי הם לוחמי קו הדם

שבועות אחדים לפני שגירש את יהודי קטיף, הודה אלוף פיקוד הדרום דן הראל, כי רוב לוחמי חטיבות החי"ר הם חובשי כיפות סרוגות. בתוך קבוצה נבחרת זו, גדול מאוד משקלם של בני ההתנחלויות. במחקר שערך ד"ר יגיל לוי, נמצא, שמספר ההרוגים מקרב המתנחלים בצה"ל, הוא יותר פי שלושה, ממשקלם הסגולי באוכלוסייה. מספר ההרוגים מקרב כלל חובשי הכיפות הסרוגות גדול הרבה יותר. נמצא שהציבור השולח את בניו יותר מכל ציבור אחר, אל יחידות קו הדם, מתוך אמונה תמימה שכך הוא משרת את עמו ומולדתו, הינו המתנחלים.

טירוף

הפירמידה ההפוכה, שבה מאפשרים הלוחמים התמימים את קיומה של האוליגרכיה המסכנת את קיום המדינה, הופכת לטירוף של ממש כשאנו מבינים שקצה הפירמידה הזו אינו מונח על כתפי הלוחמים הצעירים, אלא נעוץ בליבם. מדובר, כאמור, בבני המתנחלים וחובשי הכיפות הסרוגות. המתנחלים במדינת ישראל, הוכרזו בפועל ידי האוליגרכיה השלטת כאויבי העם. הם אינם בני אנוש. אין להם זכויות אדם, אין להם זכויות קניין, ניתן לגרשם מביתם ולהחריבו, ניתן לשלול מהם את חירותם בלינץ' משפטי מגוחך, ניתן לשלח בהם קלגסים במדים שיפצחו ראשיהם, יפשיטו את נשותיהם ברבים (/News/News.aspx/138370) ויאנסו את בנותיהם.

כדי להנציח את שלטונה, כופה האוליגרכיה את ערכיה על הרוב היהודי במדינה. מדובר בערכים אוניברסליים ליברליים, הבאים במקום הערכים היהודיים של רוב האזרחים. המגרש עליו מתנהל מאבק הזהות הוא ארץ ישראל. עבור האוליגרכיה השלטת, המתנחלים הם הסכנה הגדולה ביותר, כיוון שהם מממשים את יהדותם מחוץ לכותלי בית הכנסת, על קרקע המציאות של ארץ ישראל. מהם, ורק מהם יכולה לצמוח אלטרנטיבה מהותית לשלטונה המוחלט של האוליגרכיה. על כן יש להשמיד את מפעל ההתנחלות.

מי שמאפשר את קיומה של האוליגרכיה האכזרית הזו, הוא בדיוק הציבור אותו היא דורסת בצורה האכזרית ביותר. הציבור הנאמן והאידיאליסטי של ההתנחלויות, זה הנדרס באכזריות על ידי אולמרט שליח האוליגרכיה, שולח את בניו לקו הדם הצה"לי כדי להגן על המדינה. למעשה אין הוא מגן על המדינה, כי אם על האוליגרכיה המחסלת אותה. זו בתורה, מוסיפה להזין את מפלצת הטרור ששתלה בלב ארצנו, בעוד ועוד חלקים מארץ ישראל, בכספים, בתשתיות ובמשאבים, פרי עמל האזרחים הישראליים שחלקם נוברים כיום בפחי האשפה. את חלקי הארץ הנמסרים למחבלים, נשלח צה"ל, כלומר בני המתנחלים, לגזול מן המתנחלים עצמם – כלומר מהוריהם, והם מבצעים את הפקודה.

מובן שתאבונה של מפלצת הטרור גובר, מצב הביטחון מחמיר, שלטון האוליגרכיה מתערער ואז נשלח הצבא (כלומר בני המתנחלים) להחזיר במשהו את בטחון האזרחים, כלומר לחזק את שלטון האוליגרכיה. בשלב זה מקפידה האוליגרכיה לכפות את ערכיה על דרך הפעולה של צה"ל (כלומר על בני המתנחלים). הפעולה חייבת להתבצע על פי ערכי הנצרות. עדיף שימותו 10 מתנחלים, ולא תמות חלילה אמו של המחבל המסתירה אותו תחת שמלתה (זה מביא הרבה כבוד בקרב קולגות המשפט באירופה).

לעומת זאת מתקפות על המתנחלים אינן זוכות להגנה צה"לית של ממש. אלפי פצמ"רים יורדים על גוש קטיף ללא תגובה. מתנחל מת אינו מסכן את השלטון. כשהם באים בטענות אל צה"ל, או מנסים להתגונן במקצת נוכח החרבת בתיהם, מואשמים המתנחלים בכך שהם אלה המעסיקים את צה"ל בשטויות ולא מאפשרים לו (כלומר לבניהם...) לעשות את עבודתו, ובכלל איך אתם לא מתביישים לבוא בטענות אל צה"ל (כלומר אל בני המתנחלים) ששומר עליכם...

אגב, בניו של אולמרט מעולם לא עשו צבא והם מזמן חיים בנחת בניו יורק ומתפרנסים, בין השאר, משחיתויותיו של אביהם. בתו של אולמרט חברה בקבוצת "מחסום ווטש", כלומר היא עסוקה בלהפריע לבני המתנחלים לבצע את תפקידם במחסומים, ומעלה את הסיכון לחייהם. אולמרט אינו ראש הממשלה היחיד שבניו בחרו לעזוב.

החדשות הטובות

את המסקנה מהניתוח הזה יסיק כל בחור בעצמו. מה שברור הוא שקו החזית להגנת עם ישראל, ארץ ישראל ומדינת ישראל, אינו עובר היום בצה"ל.

החדשות הטובות הן שהכוח להפוך את הפירמידה המטורפת ולהעמידה על בסיסה, מצוי בידי המתנחלים. הם הרי אלו שמספקים את הכוח שמייצר את המדינה. האם יעשו שימוש באותו כוח?
הבחירה בידם.