הכתוב מדגיש ארבע פעמים בפתיחה לפרשתנו מהי הדרך הנכונה לבנות את המרכז הרוחני של עם ישראל.
"דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי: וזאת התרומה..." (שמות כ"ה ב'-ג').
המשכן יבנה בנדיבות לב, בתרומה אישית ולא ח"ו באמצעים כספיים שיושגו בכפייה.
חכמים תקנו לנו לקרוא כהפטרה את הפסוקים מספר מלכים המתארים את הדרך בה נבנה המקדש בימי שלמה.
"ויעל המלך שלמה מס מכל ישראל ויהי המס שלשים אלף איש: וישלחם לבנונה עשרת אלפים בחדש חליפות חדש יהיו בלבנון שנים חדשים בביתו ואדנירם על המס: ויהי לשלמה שבעים אלף נשא סבל ושמנים אלף חצב בהר: לבד משרי הנצבים לשלמה אשר על המלאכה שלשת אלפים ושלש מאות הרדים בעם העשים במלאכה" (מלכים א' ה', כ"ז-ל').
המס מטיבעו נגבה שלא ברצון החייב. קל וחומר כאשר מדובר במס עובד שהחייבים בו נאלצו לעזוב את ביתם ופרנסתם למשך ארבעה חודשים בשנה. הביטויים סבל ורדיה אינם קשורים בשום פנים ואופן להתנדבות. לא זו אף זו, שני ביטויים אלה מקבילים למופיע בעניין העבודה הקשה והשעבוד למצרים. תחילת השעבוד מתואר כך:
"וישימו עליו שרי מסים למען ענתו בסבלתם ויבן ערי מסכנות לפרעה את פתם ואת רעמסס: וכאשר יענו אתו ... ויעבדו מצרים את בני ישראל בפרך: וימררו את חייהם בעבדה קשה בחמר ובלבנים ובכל עבדה בשדה את כל עבדתם אשר עבדו בהם בפרך" (שמות א', י"א-י"ג).
גם בהמשך הדברים מופיע השורש "סבל" עוד ארבע פעמים (ב' י"א, ה' ה', ו' ו', ו' ז'). כאשר התורה מזהירה אותנו שלא ננהג מנהג משעבדים באחינו היא נוקטת את אותם ביטויים:
"כי עבדי הם אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים לא ימכרו ממכרת עבד: לא תרדה בו בפרך ויראת מאלהיך: ... ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה בו בפרך... כשכיר שנה בשנה יהיה עמו לא ירדנו בפרך לעיניך" (ויקרא כ"ה, מ"ג-נ"ג).
החומרה שבמעשי שלמה מופיעה שוב כאשר מתואר המשא והמתן שבין רחבעם בנו לבין אנשי ישראל. רחבעם בא לשכם כנראה בעצת הזקנים כמחווה וכניסיון פיוס של העם, בעיקר החלק של ישראל (להבדיל מיהודה). שם בשכם תובע הקהל:
"אביך הקשה את עלנו ואתה עתה הקל מעבדת אביך הקשה ומעלו הכבד אשר נתן עלינו ונעבדך" (מלכים א' י"ב, ד').
הזקנים שוב מייעצים לרחבעם לדאוג לאחדות העם על ידי ניסיון להוכיח שמטרת השלטון היא לעבוד את העם ולדאוג לצרכיו. וז"ל הכתוב:
"וידברו אליו לאמר אם היום תהיה עבד לעם הזה ועבדתם ועניתם ודברת אליהם דברים טובים והיו לך עבדים כל הימים" (שם, שם ז').
לעומתם הצעירים, ה"ילדים" (בני הארבעים) מייעצים למי שקיבל את השלטון בירושה, להוכיח לכולם כי הוא מנהיג חזק ולאיים בשוטים ובאלות:
"וידברו אליו הילדים אשר גדלו אתו לאמר כה תאמר לעם הזה אשר דברו אליך לאמר אביך הכביד את עלנו ואתה הקל מעלינו כה תדבר אליהם קטני עבה ממתני אבי: ועתה אבי העמיס עליכם על כבד ואני אוסיף על עלכם אבי יסר אתכם בשוטים ואני איסר אתכם בעקרבים" (שם, שם י'- י"א).
החלטה זו של רחבעם היא שגרמה לפילוג הממלכה בשלב ראשון ולחורבן בית המקדש בשלב השני. כך מתאר הכתוב את הדברים: "ויפשעו ישראל בבית דוד עד היום הזה" (שם, שם י"ט) קרע שלא אוחה עד היום הזה.
מי ייתן ונפנים את הלקח. מקדש ורוחניות בונים רק באווירה של רצון טוב והתנדבות. שלטון איננו יכול לבנות מקדש ולדאוג לצרכיו של העם באמצעות שוטים ועקרבים.
"דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי: וזאת התרומה..." (שמות כ"ה ב'-ג').
המשכן יבנה בנדיבות לב, בתרומה אישית ולא ח"ו באמצעים כספיים שיושגו בכפייה.
חכמים תקנו לנו לקרוא כהפטרה את הפסוקים מספר מלכים המתארים את הדרך בה נבנה המקדש בימי שלמה.
"ויעל המלך שלמה מס מכל ישראל ויהי המס שלשים אלף איש: וישלחם לבנונה עשרת אלפים בחדש חליפות חדש יהיו בלבנון שנים חדשים בביתו ואדנירם על המס: ויהי לשלמה שבעים אלף נשא סבל ושמנים אלף חצב בהר: לבד משרי הנצבים לשלמה אשר על המלאכה שלשת אלפים ושלש מאות הרדים בעם העשים במלאכה" (מלכים א' ה', כ"ז-ל').
המס מטיבעו נגבה שלא ברצון החייב. קל וחומר כאשר מדובר במס עובד שהחייבים בו נאלצו לעזוב את ביתם ופרנסתם למשך ארבעה חודשים בשנה. הביטויים סבל ורדיה אינם קשורים בשום פנים ואופן להתנדבות. לא זו אף זו, שני ביטויים אלה מקבילים למופיע בעניין העבודה הקשה והשעבוד למצרים. תחילת השעבוד מתואר כך:
"וישימו עליו שרי מסים למען ענתו בסבלתם ויבן ערי מסכנות לפרעה את פתם ואת רעמסס: וכאשר יענו אתו ... ויעבדו מצרים את בני ישראל בפרך: וימררו את חייהם בעבדה קשה בחמר ובלבנים ובכל עבדה בשדה את כל עבדתם אשר עבדו בהם בפרך" (שמות א', י"א-י"ג).
גם בהמשך הדברים מופיע השורש "סבל" עוד ארבע פעמים (ב' י"א, ה' ה', ו' ו', ו' ז'). כאשר התורה מזהירה אותנו שלא ננהג מנהג משעבדים באחינו היא נוקטת את אותם ביטויים:
"כי עבדי הם אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים לא ימכרו ממכרת עבד: לא תרדה בו בפרך ויראת מאלהיך: ... ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה בו בפרך... כשכיר שנה בשנה יהיה עמו לא ירדנו בפרך לעיניך" (ויקרא כ"ה, מ"ג-נ"ג).
החומרה שבמעשי שלמה מופיעה שוב כאשר מתואר המשא והמתן שבין רחבעם בנו לבין אנשי ישראל. רחבעם בא לשכם כנראה בעצת הזקנים כמחווה וכניסיון פיוס של העם, בעיקר החלק של ישראל (להבדיל מיהודה). שם בשכם תובע הקהל:
"אביך הקשה את עלנו ואתה עתה הקל מעבדת אביך הקשה ומעלו הכבד אשר נתן עלינו ונעבדך" (מלכים א' י"ב, ד').
הזקנים שוב מייעצים לרחבעם לדאוג לאחדות העם על ידי ניסיון להוכיח שמטרת השלטון היא לעבוד את העם ולדאוג לצרכיו. וז"ל הכתוב:
"וידברו אליו לאמר אם היום תהיה עבד לעם הזה ועבדתם ועניתם ודברת אליהם דברים טובים והיו לך עבדים כל הימים" (שם, שם ז').
לעומתם הצעירים, ה"ילדים" (בני הארבעים) מייעצים למי שקיבל את השלטון בירושה, להוכיח לכולם כי הוא מנהיג חזק ולאיים בשוטים ובאלות:
"וידברו אליו הילדים אשר גדלו אתו לאמר כה תאמר לעם הזה אשר דברו אליך לאמר אביך הכביד את עלנו ואתה הקל מעלינו כה תדבר אליהם קטני עבה ממתני אבי: ועתה אבי העמיס עליכם על כבד ואני אוסיף על עלכם אבי יסר אתכם בשוטים ואני איסר אתכם בעקרבים" (שם, שם י'- י"א).
החלטה זו של רחבעם היא שגרמה לפילוג הממלכה בשלב ראשון ולחורבן בית המקדש בשלב השני. כך מתאר הכתוב את הדברים: "ויפשעו ישראל בבית דוד עד היום הזה" (שם, שם י"ט) קרע שלא אוחה עד היום הזה.
מי ייתן ונפנים את הלקח. מקדש ורוחניות בונים רק באווירה של רצון טוב והתנדבות. שלטון איננו יכול לבנות מקדש ולדאוג לצרכיו של העם באמצעות שוטים ועקרבים.