הכתוב מדגיש ארבע פעמים בפתיחה לפרשתנו מהי הדרך הנכונה לבנות את המרכז הרוחני של עם ישראל.

"דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי: וזאת התרומה..." (שמות כ"ה ב'-ג').

המשכן יבנה בנדיבות לב, בתרומה אישית ולא ח"ו באמצעים כספיים שיושגו בכפייה.

חכמים תקנו לנו לקרוא כהפטרה את הפסוקים מספר מלכים המתארים את הדרך בה נבנה המקדש בימי שלמה.

"ויעל המלך שלמה מס מכל ישראל ויהי המס שלשים אלף איש: וישלחם לבנונה עשרת אלפים בחדש חליפות חדש יהיו בלבנון שנים חדשים בביתו ואדנירם על המס: ויהי לשלמה שבעים אלף נשא סבל ושמנים אלף חצב בהר: לבד משרי הנצבים לשלמה אשר על המלאכה שלשת אלפים ושלש מאות הרדים בעם העשים במלאכה" (מלכים א' ה', כ"ז-ל').

המס מטיבעו נגבה שלא ברצון החייב. קל וחומר כאשר מדובר במס עובד שהחייבים בו נאלצו לעזוב את ביתם ופרנסתם למשך ארבעה חודשים בשנה. הביטויים סבל ורדיה אינם קשורים בשום פנים ואופן להתנדבות. לא זו אף זו, שני ביטויים אלה מקבילים למופיע בעניין העבודה הקשה והשעבוד למצרים. תחילת השעבוד מתואר כך:

"וישימו עליו שרי מסים למען ענתו בסבלתם ויבן ערי מסכנות לפרעה את פתם ואת רעמסס: וכאשר יענו אתו ... ויעבדו מצרים את בני ישראל בפרך: וימררו את חייהם בעבדה קשה בחמר ובלבנים ובכל עבדה בשדה את כל עבדתם אשר עבדו בהם בפרך" (שמות א', י"א-י"ג).

גם בהמשך הדברים מופיע השורש "סבל" עוד ארבע פעמים (ב' י"א, ה' ה', ו' ו', ו' ז'). כאשר התורה מזהירה אותנו שלא ננהג מנהג משעבדים באחינו היא נוקטת את אותם ביטויים:

"כי עבדי הם אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים לא ימכרו ממכרת עבד: לא תרדה בו בפרך ויראת מאלהיך: ... ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה בו בפרך... כשכיר שנה בשנה יהיה עמו לא ירדנו בפרך לעיניך" (ויקרא כ"ה, מ"ג-נ"ג).

החומרה שבמעשי שלמה מופיעה שוב כאשר מתואר המשא והמתן שבין רחבעם בנו לבין אנשי ישראל. רחבעם בא לשכם כנראה בעצת הזקנים כמחווה וכניסיון פיוס של העם, בעיקר החלק של ישראל (להבדיל מיהודה). שם בשכם תובע הקהל:

"אביך הקשה את עלנו ואתה עתה הקל מעבדת אביך הקשה ומעלו הכבד אשר נתן עלינו ונעבדך" (מלכים א' י"ב, ד').

הזקנים שוב מייעצים לרחבעם לדאוג לאחדות העם על ידי ניסיון להוכיח שמטרת השלטון היא לעבוד את העם ולדאוג לצרכיו. וז"ל הכתוב:

"וידברו אליו לאמר אם היום תהיה עבד לעם הזה ועבדתם ועניתם ודברת אליהם דברים טובים והיו לך עבדים כל הימים" (שם, שם ז').

לעומתם הצעירים, ה"ילדים" (בני הארבעים) מייעצים למי שקיבל את השלטון בירושה, להוכיח לכולם כי הוא מנהיג חזק ולאיים בשוטים ובאלות:

"וידברו אליו הילדים אשר גדלו אתו לאמר כה תאמר לעם הזה אשר דברו אליך לאמר אביך הכביד את עלנו ואתה הקל מעלינו כה תדבר אליהם קטני עבה ממתני אבי: ועתה אבי העמיס עליכם על כבד ואני אוסיף על עלכם אבי יסר אתכם בשוטים ואני איסר אתכם בעקרבים" (שם, שם י'- י"א).

החלטה זו של רחבעם היא שגרמה לפילוג הממלכה בשלב ראשון ולחורבן בית המקדש בשלב השני. כך מתאר הכתוב את הדברים: "ויפשעו ישראל בבית דוד עד היום הזה" (שם, שם י"ט) קרע שלא אוחה עד היום הזה.

מי ייתן ונפנים את הלקח. מקדש ורוחניות בונים רק באווירה של רצון טוב והתנדבות. שלטון איננו יכול לבנות מקדש ולדאוג לצרכיו של העם באמצעות שוטים ועקרבים.