הרהורים תנ"כיים

שלוש ידיעות עיתונאיות שהתפרסמו השבוע נוגעות במישרין או בעקיפין לעופרה, היישוב שבו אני חי ב-29 השנים האחרונות.

פרופסור יואל אליצור , י' באדר תשס"ו

חדשות אורח
חדשות אורח
צילום: iStock
שלוש ידיעות עיתונאיות שהתפרסמו השבוע נוגעות במישרין או בעקיפין לעופרה, היישוב שבו אני חי ב-29 השנים האחרונות:

הידיעה הראשונה: "עופרה תישאר!" (ושאר הישובים... ?). למי שבישר לי את הידיעה, הזכרתי שבמאורעות עמנו וארצנו, ובמיוחד במאה האחרונה, רוב הדברים לא קרו כפי שתוכננו בידי בני אדם.

כשעלה אבי ז"ל כנער צעיר לארץ ישראל מהונגריה השלווה בשנת תרפ"ט, נדו לו אנשי המקום ודאגו מאוד לנער ההולך לפלסטינה הצחיחה ומוכת פרעות הערבים. היום הם ומשפחותיהם מצבות ב"יד ושם" ואילו הוא - "נפשו בטוב תלין וזרעו יירש ארץ". ההיסטוריה היהודית עוד לא גמרה לומר את דברה על מה שקורה ויקרה בארץ ישראל. בגדול, ולמרות הטראומה של תשס"ה, המקומות שבהם חיים יהודים שיודעים מי הם ומה הם עושים כאן, הם המקומות היותר בטוחים. המקומות שבהם חיים יהודים תלושים שבראש מעייניהם חיקוי והתבטלות, הם המקומות היותר מסוכנים.

הידיעה השנייה: השיא החדש של תושב עופרה לשעבר, הרב יואל בן נון. לא הופתעתי במיוחד. האיש ידוע כמשיג שיאים חדשים לבקרים בכיוון ידוע. למדנותו וחריפותו בכל הנוגע להיסטוריה הרחוקה של עם ישראל אינם מוטלים בספק, אבל בכל מה שנוגע להיסטוריה העכשווית, מזמן אפשר היה להבחין שהוא נוטה להיסחף לכיוונים שליליים ולעמדות מוזרות ומסוכנות. אזכיר שוב את אבי פרופ' יהודה אליצור ז"ל, שהציע לי לפני שנים להקשיב בתשומת לב לרעיונותיו של בן-נון, בתנאי שהם נוגעים למאורעות שקרו לפני 500 שנה ומעלה...

הידיעה השלישית: פרישתו מצה"ל של תושב עופרה לשעבר, האלוף יפתח רון-טל לאחר 33 שנות שירות, המלווה בטענות מרות מצידו על רדיפה ועיוות מצד המערכת הצבאית והתקשורת.

הידיעה הזאת, שאולי עניינה את אחיי המתנחלים קצת פחות, אותי מעניינת קצת יותר.

המקרא מלמד אותנו שהקב"ה אוהב מאוד דראמה. לעתים הוא שוזר במשך שנים מאורעות ואנשים הנראים לכאורה שוליים ובלתי שייכים זה לזה, עד אשר בזמן מסוים מוטל על אדם אחד תפקיד היסטורי דרמטי, לפעמים בחירה של רגע, שיכולה להציל עולם ומלואו ויכולה להחריב עולם ומלואו. גיבורי הסיפור על פי רוב אינם יודעים את תפקידם האמיתי.

אחי יוסף שקינאו באחיהם בעל כתונת הפסים וכמעט הרגו אותו, וראובן שהצילו מידם, לא ידעו שמעשיהם ייכתבו לדורות, וכך גם יוסף כשעמד בניסיון הפיתוי של אשת אדוניו. כשעמדו האחים בפני הברירה בין הפקרת בנימין לבין סיכון חיי כל המשפחה, אילו התייעצו עם יועצים ביטחוניים מן הסוג הרווח אצלנו או עם רבנים מסוימים, היו עשויים לקבל החלטה הגיונית ביותר לכאורה, לבחור במשפחה ולאבד את היחיד. אבל אז היו מפסידים את כל עולמם, שכן כל הסיטואציה לא נוצרה, אלא כדי להעמיד אותם בפני הבחירה.

אהוד בן גרא היה "במקרה" איטר יד ימינו ולכן יכול היה להסתיר תחת בגדיו חרב שתי פיות קטנה, עגלון היה "במקרה" בריא בשר והחרב שנתקעה בבטנו לא יצאה "ויבוא גם הניצב אחר הלהב ויצא הפרשדונה". הריח גרם לעבדיו לחשוב "אך מסיך הוא את רגליו", וכך הספיק אהוד להתרחק ולהזעיק את בני ישראל. ואולם עיקר העניין היה מסירות הנפש של אהוד שהיה מוכן לשלם בחייו כדי להציל את עמו, דאגתו לשלום חבריו נושאי המנחה שאותם הרחיק מזירת האירוע לפני הרגע הקריטי, ותושייתו לנצל את ההצלחה ולהופכה לניצחון גדול.

אנו עומדים היום בימי אדר. מגילת אסתר היא אולי הדוגמא המופתית ביותר הממחישה את הדרך שבה עושה ה' את מעשהו, בלי לוותר לבניו על החובה להתנסות ולעמוד בניסיון. פקעת המאורעות הכל-כך זרים לרוח התנ"ך - מלך שתיין, שרים וסריסים, משתאות אין סופיים ומלכה שאינה רוצה לחשוף את מחמדיה, פקידים הבוחרים נערות יפות ו"שישה חדשים בשמן המור", כולם מצטרפים ומביאים את מרדכי ואסתר לרגע של הכרעה.

לשבחו של גיבור הסיפור מרדכי ייאמר שהוא דווקא מבין היטב מה קורה כאן, ומתריע בפני אסתר רגע אחד לפני הרגע המכריע: "כי אם החרש תחרישי בעת הזאת רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ואת ובית אביך תאבדו, ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות". לדיוננו היום חשוב במיוחד המשפט: "ואת ובית אביך תאבדו". הקב"ה אינו זקוק לא לאחשוורוש ולא למס שלו על איי הים, ובוודאי שאין לו עניין באיזו מלכה פרסית תפלה ממוצא יהודי.

אחשוורוש וסריסיו הם כולם שחקני משנה, או יותר נכון הם התפאורה. את, הדסה בת אביחיל, הגעת למלכות בשביל העת הזאת. זהו רגע השיא, אם תחליטי לאבד אותו, אין לך עוד זכות קיום. נדמה לי שבמאמר חז"ל "אסתר ירקרוקת הייתה, אלא שחוט של חסד משוך עליה" בא להדגיש בדיוק את הנקודה הזאת: אסתר לא נבחרה באופן טבעי, הקב"ה הוא ששולח אותה אל התפקיד.

יפתח רון-טל הגיע אלינו לעופרה בהיותו מח"ט, בזכות אשתו החוזרת בתשובה שרצתה לגדל את ילדיהם במקום תורה. כאן חי במשך שנים ועלה מדרגה לדרגה, וכאן נסלל עבורו מנחת הליקופטרים מיוחד לאחר שנתמנה לאלוף. כחבר המתבונן מן הצד, לא ראיתי ביפתח רון-טל כושר מנהיגות המתבלט בחברה או כאריזמה יוצאת דופן, אבל ראיתי חוט של חסד המשוך עליו.

יפתח ואשתו, אנשים נעימי הליכות וחברותיים, התחבבו על אנשי עופרה וקנו להם חברים רבים. המשפחה, ויפתח בתוכה, השתלבה גם בחיים הדתיים ביישוב, ויפתח היה משתתף בקביעות בתפילה בבית הכנסת, בשבתות ובמועדים. נראה לי שהעובדה שיפתח לא נעשה "דתי" חובש כיפה מוצהר, סייעה בידו לעלות מעלה מעלה בסולם הדרגות והתפקידים. החלטת המשפחה לעבור לשפלה נבעה ככל הנראה מתוך הבעייתיות שקיימת במדינתנו בתדמית המתנחל בסביבת האליטות.

החלטה זו התקבלה כאן בהבנה מלאה, הקשרים החברתיים נשמרו והיו גם הרבה ביקורים של המשפחה ביישוב. אני חושב עכשיו שאני ואחרים חטאנו כשלא ניסינו בעוד מועד לבנות על קשרים אלו, ולעזור ליפתח לבחור בחיים ובטוב.

ההרהורים התנ"כיים תפסו אותי כשנזכרתי ששמעתי לפני שנים אחדות, שיש ליפתח קשר אישי מיוחד עם הרב אברהם שפירא, איתו הוא מרבה להיפגש ולהתייעץ. הקשר הזה אפילו הפתיע אותי במקצת, כי הרב שפירא מוכר לי כאיש הלכה חריף וקצת מחוספס, שבניגוד לרבנים ידועים אחרים אינו נוטה לשיחות נפש ולהדרכה אישית. והנה, בתשס"ה זכה הרב שפירא הישיש לרגע של בחירה בתפקיד אלוקי היסטורי משמעותי ביותר, בהסתכלות תנ"כית, אולי הרגע המשמעותי ביותר בחייו, כאשר פסק בבהירות ששום אדם בשום תפקיד אינו רשאי להשתתף בתועבת הגירוש והעקירה.

בחודשי ההתכוננות לעקירה ובעת העקירה עצמה נעשה שמו של הרב שפירא לסמל המאבק הבלתי מתפשר. באותו זמן עצמו חתם האלוף יפתח רון-טל, מפקד זרוע היבשה על פקודת "ההכנה המנטאלית של הכוחות למשימת ההתנתקות", שם נכתב: "על כל הלוקחים חלק בהתנתקות לפעול ברגישות ובנחישות".

עכשיו מחזיר רון-טל את המנדט שניתן לו ונוצל לרעה. ההרגשה הרעה שמלווה בסביבתו את הרגע, היא בבואה להרגשה הרעה של ההיסטוריה היהודית.