לנוכח השפל המוסרי, המתבטא בפריחתן של יוזמות מדיניות נמהרות, אני מביע מפעם לפעם בפני עמיתיי הדתיים את חששותיי ביחס לעתידה של ישראל וגורל שיבת ציון של העת החדשה. אלא שידידיי הבקיאים בסתרי ההלכה מרגיעים אותי בציטטות תלמודיות המלמדות לכאורה כי גלות נוספת אינה באה בחשבון.

עם כל הכבוד לחכמי התלמוד, בסוגיות הרות גורל של ההוויה היהודית אני מעדיף להידרש קודם כל למוסר ההשכל של נביאי ישראל. המקרא מדגיש את מסריו לא רק באמצעות סמלים מילוליים, אלא גם עיצוביים, דוגמת מיקום, חזרה ופיזור. לכן, ראויים לתשומת לב מיוחדת הם הפסוקים המסיימים את נבואת מלאכי, ולמעשה את תרי עשר ואת ספר נביאים.

להלן: "הנה אנוכי שלח לכם את אליהו הנביא, לפני בוא יום ה' הגדול והנורא: והשיב לב-אבות על-בנים ולב בנים על-אבותם, פן-אבוא והכיתי את-הארץ חרם: הנה אנוכי שלח לכם וגו'."

דברי הנביא מדברים בעד עצמם ומתייחסים ליום הדין שיבשר את ביאת המשיח. החיזיון המאיים שעולה בנבואה אינו מבטיח את הגאולה כמובנת מאליה, אלא כמותנית במצבו המוסרי של העם. הנביא אינו מותיר ספק באשר למחירה הגורלי של התנהלות לאומית מופקרת ומושחתת המתבטאת בשבר בין הדורות. יתרה מזאת, הנביא מתאר תרחיש ענישה של חורבן ולא של גלות. שכן, החרם הוא השחתת הארץ והשמדתה ולא גלות גרידא.

לא רק מתוך התייחסותו הישירה של הנביא לעידן תרחיש הנבואה, אלא גם מתוך אימתו של חיזיון הפורענות הגלום בגמול האלוקי (השמדה) ברור כי מדובר בחזון אחרית הימים. דווקא בימים אלה, שבהם מלווה אותנו תחושה של חבלי משיח עלינו להבין מתוך פסוקי מפתח אלה, המסכמים את מוסר הנביאים, את גודל הרגישות, הגורליות והסכנה הצפונים בעידן של הכרעה מטפיזית.

תוכחת הנביא צריכה לטלטל את כל השוגים באשליות שלמרות ייסוריהם של חבלי משיח הגאולה בוא תבוא והגשמתה מובטחת. לא ולא, מתריע הנביא, תמיד תלויה ומאיימת האופציה האחרת: "פן-אבוא והכיתי את-הארץ חרם". יתרה מזאת, בעוד צללי השואה עדיין מאפילים על זיכרוננו הלאומי, אנחנו מסרבים ללמוד את לקחיהם. הציבור האמוני רובו ככולו סבור שהתנהגות טובה וראויה היא זאת אשר תושיע את עם ישראל ותנחיל לו את הגאולה. אלא שכאמור, הטרגדיה היהודית של ימי השואה המחישה עד כמה המציאות אינה מתנהלת בדרך זו.

אם הייתה תקופה כזאת, שבה עדיין יכולנו להינצל בתפילות, במצוות ובטקסים, הרי שהיא חלפה מן העולם, וכעת לא נותר לנו אלא קודם כל לעכל את פוטנציאל הפורענות הקורם עור וגידים לנוכח עינינו. בעוד העולם נערך בשיטתיות, בעקביות ובנחישות למימוש חזון הבלהה של מלאכי, ההתחפרות בד' אמותיה של תורה היא מהלך של התאבדות לאומית דוגמת בת יענה הטומנת את ראשה בחול וממתינה לגורלה.

אין לנו ברירה אחרת, אלא להבין את עוצמתה וממדיה של המתקפה המתרקמת נגדנו בכל החזיתות הבינלאומיות, את הכוחות המניעים אותה ואת מאפייניה, ולהתמודד איתה בכל תעצומותינו הרוחניות. הבזבוז הנמהר של האשראי הנדיב שהוענק לעם היהודי אינו מותיר לו זמן רב להתמהמה, אלא ליטול על עצמו בהקדם את תפקידו הטבעי כמורה רוחני של עמי העולם. אלא שהמפתח להובלת המהלך הגורלי מצוי בידי המחנה האמוני, שחייב לצאת מתוך הסתגרותו וללמוד את המפה העולמית כמתחייב מחיל החלוץ של הבשורה היהודית לעמי העולם.