מוקדם עוד לנתח את תוצאות הבחירות. מה שכן ברור כי התוצאה של הגושים נוטה בבירור לטובת השמאל ו"קדימה". גם אם אומנם "קדימה" לא זכתה בהישג שאליו חתרו הסוקרים והתקשורת, היא עדיין זכתה במעמד של המפלגה המובילה, ויחד עם השמאל, מר"ץ והערבים יש לה רוב בכנסת.
אין ספק כי הימין האידיאולוגי שוב נדחק לאופוזיציה כבימי רבין וברק, ויש מקום לחשבון נפש על עובדה זו. כמו גם אי הצלחתה של רשימת הימין להתרומם.
הציונות הדתית שמרה על כוחה
אומנם על פי הנתונים היבשים הציונות הדתית שמרה על כוחה, כיצד? הרי המפד"ל קיבלה בבחירות הקודמות כ-5.5 מנדטים (המנדט השישי היה מתנה, אודות להסכם עודפים עם סיעת "עם אחד" של עמיר פרץ), ו"האיחוד הלאומי"-ישראל ביתנו קיבלו 7 מנדטים. על פי הנתונים שפורסמו אז, כחמישה מנדטים מהם היו מעולי חבר העמים, ועוד שניים של הציבור הדתי לאומי. (בל נשכח שמנדט וחצי הלך ל"חרות" בראשות מרזל וקליינר, כי חלקם הרגישו שאינם יכולים להצביע למפלגה עם ליברמן).
נמצא שכל הציונות הדתית הימנית קיבלה 7.5 מנדטים. נוסיף להם מנדט וחצי של חרות. סה"כ 9 מנדטים. זה גם היה הכוח של הציונות הדתית בבחירות תשנ"ט: המפד"ל קיבלה חמישה מנדטים, ו"האיחוד הלאומי" ארבעה מנדטים. גם בבחירות שלפני כן בתשנ"ו: המפד"ל שהייתה אז בצד הימני של המפה לאחר הסכמי אוסלו קיבלה 9 מנדטים. נמצא שלקבל 9 מנדטים ברשימה המשותפת זה פחות או יותר לשמור על הקיים.
בוודאי שהייתה גם נדידה דו סטרית של קולות. לעומת העלייה הצפויה במספר הקולות בעקבות הדור הצעיר, וכן חזרה של כמה אלפי קולות ממאוכזבי חרות שחששו ששוב קולם יינתן למפלגה שלא עוברת את אחוז החסימה, והחליטו למרות הביקורת והחסרונות להצביע לאיחוד- מפד"ל (זו אגב הסיבה לירידה של כעשרת אלפים קולות ממצביעי חרות). מהצד השני הייתה נדידה של מצביעי מפד"ל לכיוון ש"ס בעקבות האכזבה מהקיצוץ בקצבאות, וכן נדידה של חברי מפד"ל אחרים שהרגישו שאינם יכולים להצביע ל"איחוד הלאומי", והלכו לכיוון ליכוד ו"קדימה".
הבעיה השורשית היא ה"מגזריות"
עד כאן ניתחנו והוכחנו שהתוצאות פחות או יותר שוות לבחירות הקודמות, והציונות הדתית שמרה על כוחה. אך דא עקא, זוהי בדיוק הבעיה. לאחר אירוע כל כך נוראי ודרמטי של עקירת יישובים יהודים בארץ ישראל וחורבן גוש קטיף, הציונות הדתית לא הצליחה להתרומם. האהדה הגדולה של הסרטים הכתומים לא הצליחה להתפרש לשפת המנדטים והקולות. המסקנה המתבקשת היא כי הציונות הדתית לא מצליחה לפרוץ החוצה, היא הפכה להיות יותר ויותר מגזרית. אנשים ברחוב, לצערנו, משייכים את חורבן גוש קטיף לצרה פרטית של הדתיים הלאומיים ולא לצרה כללית של עם ישראל. וכאן טמונה שורש הבעיה.
כדי להיות תנועה מובילה בעם ישראל, חייבים להקים מחנה יהודי גדול שיכלול בתוכו שומרי תורה לצד שומרי מסורת, נאמני ארץ ישראל לצד אוהבי ארץ ישראל. הציונות הדתית צריכה להראות שהיא תנועה למען כלל ישראל. לא מפלגה סקטוריאלית, לא תנועה מגזרית שדואגת למוסדות הדתיים הלאומיים, אלא תנועה לאומית הדואגת דאגה אמיתית וכנה לכלל עם ישראל, לכל המוסדות הממלכתיים ובפרט למוסדות התורניים של ש"ס ו"יהדות התורה". די למלחמות הפנימיות בין המפלגות של הצבור הדתי. יש לראות דברים במכלול ובגדול, ולהסתכל על כלל בעיותיה של המדינה.
גם הדאגה ליישוב ארץ ישראל צריכה להיות משום שזו מצווה גדולה שציוונו הקב"ה לשבת בארץ ישראל, ומתוך שאנו מאמינים שזה מקומו הטבעי של עם ישראל. זה טוב לעם וטוב לעולם. וכן כל נסיגה משטחי ארץ ישראל תסכן את ביטחון כלל תושבי מדינת ישראל. זוהי בעיה לאומית כללית ולא בעיה מגזרית של ציבור כזה או אחר.
ככל שנצא מהמגזריות שלנו ומהנתק העממיות של עם ישראל החי בערים ובשכונות, בערי הפיתוח ובערי הספר, כך נתחבר יותר לעם שבשדות, וממילא הוא יימשך אחרי האמת הגדולה שבהשקפתנו.
אביא רק דוגמא קטנה המבליטה את המגזריות: מדוע בעשירייה הראשונה אין אף מועמד מעיר פיתוח? מדוע אין מועמד כמו הרב רחמים נסימי שמייצג את הפעילות של קרן "שעלי תורה" בערי הפיתוח? מדוע אלכס אפשטיין, עולה מחבר העמים, מ"מולדת" אינו בעשירייה הראשונה? מדוע מועמדים "חילוניים" כמו אריה אלדד ויהואר גל, אוהבי ארץ ישראל, אינם מוצבים בחמישייה הראשונה?
רק ייצוג מלא למגזרים רבים, יחד עם פעילות אמיתית והוגנת לכלל המגזרים, בלי לטשטש את הדרך הייחודית שלנו: אמונה בחזון של ארץ ישראל לעם ישראל על פי תורת ישראל, רק היא תקנה לאמת הערכית שלנו תוקף ותתחיל לסחוף חלקים נרחבים מהעם אחרינו.
תנועה כזאת יהיה בכוחה לסחוף ולהגיע ל-15-20 מנדטים בשלב הראשון, ובשלבים יותר מאוחרים לאחד את כל חלקי המחנה הלאומי והיהודי, ולהוביל למהפך בהנהגת המדינה.
יתכן והכיוון הזה לוקח זמן, אך זוהי דרך ארוכה שהיא קצרה. עלינו להתחבר באמת לעם לכל מגזריו. להקים יותר ויותר מפעלי עזרה וחסד, לחזק את הגרעינים התורניים שבכל מקום ומקום, לחזק ולדאוג לשכבות החלשות בכל הדברים שהם זקוקים לעזרה. על הגרעינים התורניים להיות יותר ויותר מעורבים בכל תחומי הקהילה והחיים באזור מגוריהם וצריך לראות בהם "פרויקט לאומי".
במקביל צריך שיקום גוף שיחבר את יישובי יש"ע וערי המרכז והפיתוח אלה לאלה. להפגיש בין המגזרים, שכל צד ידע מה קורה אצל השני. מפגשים כאלו רק יביאו ברכה לשני הצדדים.
למשל אפשר לעשות שבתות אירוח, ולהביא משפחות מהעיר, דרך הגרעינים התורניים, ליישובים. וכן להיפך, לעשות שבתות אירוח של תושבי היישובים, ובייחוד רבני יישובים, בערי המרכז והפיתוח ולהביא אותם לבתי הכנסת לדרוש. בחברון פעלו כך במשך שנים, וברוך ה' תודעת העם לגבי חברון ומערת המכפלה היא גדולה הרבה יותר. ציבור גדול מרגיש קשר חזק לחברון, והממשלה מודעת לכך. זו גם הסיבה שחברון כמעט בקונסנזוס.
מעורבות גדולה ועמוקה זו תביא את פריה, תחבר את עם ישראל לתורת ישראל ואת תורת ארץ ישראל לעם ישראל, וממילא תזכה אותנו בארץ ישראל. ומתוך חיבורים אלו נגיע בעזרת ה' למימוש של החזון הגדול והשלם של ארץ ישראל לעם ישראל על פי תורת ישראל, ומתוכם שפע ברכה לכל באי עולם
אין ספק כי הימין האידיאולוגי שוב נדחק לאופוזיציה כבימי רבין וברק, ויש מקום לחשבון נפש על עובדה זו. כמו גם אי הצלחתה של רשימת הימין להתרומם.
הציונות הדתית שמרה על כוחה
אומנם על פי הנתונים היבשים הציונות הדתית שמרה על כוחה, כיצד? הרי המפד"ל קיבלה בבחירות הקודמות כ-5.5 מנדטים (המנדט השישי היה מתנה, אודות להסכם עודפים עם סיעת "עם אחד" של עמיר פרץ), ו"האיחוד הלאומי"-ישראל ביתנו קיבלו 7 מנדטים. על פי הנתונים שפורסמו אז, כחמישה מנדטים מהם היו מעולי חבר העמים, ועוד שניים של הציבור הדתי לאומי. (בל נשכח שמנדט וחצי הלך ל"חרות" בראשות מרזל וקליינר, כי חלקם הרגישו שאינם יכולים להצביע למפלגה עם ליברמן).
נמצא שכל הציונות הדתית הימנית קיבלה 7.5 מנדטים. נוסיף להם מנדט וחצי של חרות. סה"כ 9 מנדטים. זה גם היה הכוח של הציונות הדתית בבחירות תשנ"ט: המפד"ל קיבלה חמישה מנדטים, ו"האיחוד הלאומי" ארבעה מנדטים. גם בבחירות שלפני כן בתשנ"ו: המפד"ל שהייתה אז בצד הימני של המפה לאחר הסכמי אוסלו קיבלה 9 מנדטים. נמצא שלקבל 9 מנדטים ברשימה המשותפת זה פחות או יותר לשמור על הקיים.
בוודאי שהייתה גם נדידה דו סטרית של קולות. לעומת העלייה הצפויה במספר הקולות בעקבות הדור הצעיר, וכן חזרה של כמה אלפי קולות ממאוכזבי חרות שחששו ששוב קולם יינתן למפלגה שלא עוברת את אחוז החסימה, והחליטו למרות הביקורת והחסרונות להצביע לאיחוד- מפד"ל (זו אגב הסיבה לירידה של כעשרת אלפים קולות ממצביעי חרות). מהצד השני הייתה נדידה של מצביעי מפד"ל לכיוון ש"ס בעקבות האכזבה מהקיצוץ בקצבאות, וכן נדידה של חברי מפד"ל אחרים שהרגישו שאינם יכולים להצביע ל"איחוד הלאומי", והלכו לכיוון ליכוד ו"קדימה".
הבעיה השורשית היא ה"מגזריות"
עד כאן ניתחנו והוכחנו שהתוצאות פחות או יותר שוות לבחירות הקודמות, והציונות הדתית שמרה על כוחה. אך דא עקא, זוהי בדיוק הבעיה. לאחר אירוע כל כך נוראי ודרמטי של עקירת יישובים יהודים בארץ ישראל וחורבן גוש קטיף, הציונות הדתית לא הצליחה להתרומם. האהדה הגדולה של הסרטים הכתומים לא הצליחה להתפרש לשפת המנדטים והקולות. המסקנה המתבקשת היא כי הציונות הדתית לא מצליחה לפרוץ החוצה, היא הפכה להיות יותר ויותר מגזרית. אנשים ברחוב, לצערנו, משייכים את חורבן גוש קטיף לצרה פרטית של הדתיים הלאומיים ולא לצרה כללית של עם ישראל. וכאן טמונה שורש הבעיה.
כדי להיות תנועה מובילה בעם ישראל, חייבים להקים מחנה יהודי גדול שיכלול בתוכו שומרי תורה לצד שומרי מסורת, נאמני ארץ ישראל לצד אוהבי ארץ ישראל. הציונות הדתית צריכה להראות שהיא תנועה למען כלל ישראל. לא מפלגה סקטוריאלית, לא תנועה מגזרית שדואגת למוסדות הדתיים הלאומיים, אלא תנועה לאומית הדואגת דאגה אמיתית וכנה לכלל עם ישראל, לכל המוסדות הממלכתיים ובפרט למוסדות התורניים של ש"ס ו"יהדות התורה". די למלחמות הפנימיות בין המפלגות של הצבור הדתי. יש לראות דברים במכלול ובגדול, ולהסתכל על כלל בעיותיה של המדינה.
גם הדאגה ליישוב ארץ ישראל צריכה להיות משום שזו מצווה גדולה שציוונו הקב"ה לשבת בארץ ישראל, ומתוך שאנו מאמינים שזה מקומו הטבעי של עם ישראל. זה טוב לעם וטוב לעולם. וכן כל נסיגה משטחי ארץ ישראל תסכן את ביטחון כלל תושבי מדינת ישראל. זוהי בעיה לאומית כללית ולא בעיה מגזרית של ציבור כזה או אחר.
ככל שנצא מהמגזריות שלנו ומהנתק העממיות של עם ישראל החי בערים ובשכונות, בערי הפיתוח ובערי הספר, כך נתחבר יותר לעם שבשדות, וממילא הוא יימשך אחרי האמת הגדולה שבהשקפתנו.
אביא רק דוגמא קטנה המבליטה את המגזריות: מדוע בעשירייה הראשונה אין אף מועמד מעיר פיתוח? מדוע אין מועמד כמו הרב רחמים נסימי שמייצג את הפעילות של קרן "שעלי תורה" בערי הפיתוח? מדוע אלכס אפשטיין, עולה מחבר העמים, מ"מולדת" אינו בעשירייה הראשונה? מדוע מועמדים "חילוניים" כמו אריה אלדד ויהואר גל, אוהבי ארץ ישראל, אינם מוצבים בחמישייה הראשונה?
רק ייצוג מלא למגזרים רבים, יחד עם פעילות אמיתית והוגנת לכלל המגזרים, בלי לטשטש את הדרך הייחודית שלנו: אמונה בחזון של ארץ ישראל לעם ישראל על פי תורת ישראל, רק היא תקנה לאמת הערכית שלנו תוקף ותתחיל לסחוף חלקים נרחבים מהעם אחרינו.
תנועה כזאת יהיה בכוחה לסחוף ולהגיע ל-15-20 מנדטים בשלב הראשון, ובשלבים יותר מאוחרים לאחד את כל חלקי המחנה הלאומי והיהודי, ולהוביל למהפך בהנהגת המדינה.
יתכן והכיוון הזה לוקח זמן, אך זוהי דרך ארוכה שהיא קצרה. עלינו להתחבר באמת לעם לכל מגזריו. להקים יותר ויותר מפעלי עזרה וחסד, לחזק את הגרעינים התורניים שבכל מקום ומקום, לחזק ולדאוג לשכבות החלשות בכל הדברים שהם זקוקים לעזרה. על הגרעינים התורניים להיות יותר ויותר מעורבים בכל תחומי הקהילה והחיים באזור מגוריהם וצריך לראות בהם "פרויקט לאומי".
במקביל צריך שיקום גוף שיחבר את יישובי יש"ע וערי המרכז והפיתוח אלה לאלה. להפגיש בין המגזרים, שכל צד ידע מה קורה אצל השני. מפגשים כאלו רק יביאו ברכה לשני הצדדים.
למשל אפשר לעשות שבתות אירוח, ולהביא משפחות מהעיר, דרך הגרעינים התורניים, ליישובים. וכן להיפך, לעשות שבתות אירוח של תושבי היישובים, ובייחוד רבני יישובים, בערי המרכז והפיתוח ולהביא אותם לבתי הכנסת לדרוש. בחברון פעלו כך במשך שנים, וברוך ה' תודעת העם לגבי חברון ומערת המכפלה היא גדולה הרבה יותר. ציבור גדול מרגיש קשר חזק לחברון, והממשלה מודעת לכך. זו גם הסיבה שחברון כמעט בקונסנזוס.
מעורבות גדולה ועמוקה זו תביא את פריה, תחבר את עם ישראל לתורת ישראל ואת תורת ארץ ישראל לעם ישראל, וממילא תזכה אותנו בארץ ישראל. ומתוך חיבורים אלו נגיע בעזרת ה' למימוש של החזון הגדול והשלם של ארץ ישראל לעם ישראל על פי תורת ישראל, ומתוכם שפע ברכה לכל באי עולם