אתרוג בחג הוא חפץ של מצווה שעל פי המסורת יש לעטפו בצמר גפן ולשמרו בקופסה. ואולם לאחר החג האתרוג הוא חפץ שאין בו תועלת.

כנוי זה הודבק לנוכל שרון שעמד בראש הממשלה ועשה דברים שאף אחד לא הסמיכו לעשות כיון שמה שהנחה את האיש הוא "אני החלטתי ואני אבצע".

מדביקי הכינוי, כמו עיתונאים שמאלנים אחרים (בעצם כולם כאלה), רצו לעשות בעזרת הכינוי את הנוכל למשהו מקודש. אבל אם שרון היה אתרוג, הוא היה כזה שכבר עבר עליו החג. ויוצא שאותם "שומרי אתרוגים", כמו בפרשת בלעם בזמנו (בהיפוך), באו לברך ויצאו מקללים.

אכן שרון הוא "אתרוג" אולי אפילו "מלך האתרוגים", אלא שבמקום להיות סמל למשהו קדוש, הוא הפך לסמל של חפץ חסר תועלת ומזיק שבעלי עניין עוטפים אותו בהילה של קדושה שלא מגיעה לו.

כבר ראינו תופעות כאלה בעבר הקרוב. פולחן רבין הוא דוגמה בולטת. חצי המדינה כבר נקראת על שמו, ועוד ידי מעודדי הפולחן נטויה. הוא סך הכל היה ראש ממשלה סנילי, ואולי גם קצת שיכור, שפרס וביילין הצליחו לסובבו בכחש, עד שעשה את איוולת "הסכמי אוסלו".

אבל יש עוד "אתרוגים" כאלה. המלך הירדני הוא דוגמה מאלפת. הוא אמנם איש נחמד מאד, ואולי גם מנכ"ל לא רע למדינה מלאכותית, שאין לה עם משלה, ומשמשת כסות נוחה לבורחי הניסיון הכושל שלהם להשמיד את יהודי ארץ ישראל ב-1948.

כנראה שגם מובארק המצרי הוא כזה. דמוקרט גדול הוא לא... הוא נוח למנהיגי העולם המערבי, העומד בפני השמדה דמוגרפית מול האיסלם, כי איבד את יצר הלחימה ויצר ההתרבות, ובמקום זאת התמכר ליצר הנהנתנות שבטבע היא יצר האכילה.

איני יהודי דתי. למרות זאת אני רואה בשטף הדם המוחי של "האתרוג" שלנו "אצבע אלוהים" קלאסית. הוא פגע בו רק אחרי שהתעקש לעשות הרע בעיני השם. עד הרגע האחרון נתן לו הזדמנות לחזור, ורק אחרי שהיה "רשע להכעיס", פגע בו. זאת כי לא הייתה בו "יראת שמים" (מן המשפט הנכון "הכול בידי שמים חוץ מיראת שמים").

על כן, יזהרו אלה המיועדים להיות ה"אתרוגים" הבאים. יש דין ויש דיין. וגם אם יתמהמה – בוא יבוא.