כישלון טקטי ואידיאולוגי

עמיר פרץ מתפאר שאף אחד לא יכול ללמד אותו איך לנהל משא ומתן, אבל במבחן הראשון הוא כבר נכשל, וגרם לעצמו נזק כבד.

אורי אליצור , י"א בניסן תשס"ו

אורי אליצור
אורי אליצור
באדיבות המשפחה
עמיר פרץ מתפאר שאף אחד לא יכול ללמד אותו איך לנהל משא ומתן, אבל במבחן הראשון הוא כבר נכשל, וגרם לעצמו נזק כבד. הניסיון להקים ממשלת חרום חברתית בראשות "העבודה", עם מפלגות הימין וללא "קדימה", היה הדבר הנכון ביותר מבחינתו, גם מנקודת מבט אידיאולוגית וציבורית וגם מנקודת מבט טקטית של שחקן במגרש הפוליטי.

ונתחיל, תסלחו לי, במישור הטקטי: אילו היו לו העוז והמנהיגות להתמיד בניסיון הזה, הוא היה יכול בסופו של דבר לבחור בין שתי אופציות. או להיות ראש הממשלה ולשלוח את "קדימה" להתפורר באופוזיציה, או להיות שותף באמת בכיר בממשלת אולמרט, כזה שיכול, אם ירצה, לקבל גם את האוצר וגם את הביטחון, ובעיקר להכתיב לממשלה חלקים גדולים מאוד מסדר היום החברתי שעליו הוא הלך לבחירות. בפוקר הפוליטי הוא היה מתייצב מול אולמרט כשבידיו שתי אופציות טובות, ובידי אולמרט רק אופציה אחת: לקבל את דרישותיה של העבודה.

אבל המישור האידיאולוגי חשוב יותר. הרי המסר המרכזי של עמיר פרץ בבחירות האלה היה הטענה שהעניין העיקרי שעל סדר היום הוא לא הנושא המדיני, אלא החברתי. הוא ניהל על זה מאבק עקשני, כמעט הרואי, נגד הספינרים הגאוניים של אולמרט, נגד הרוח בתקשורת וגם נגד כל הגווארדיה הוותיקה והרוטנת בתוך המפלגה שלו. תוצאות הבחירות מעידות שבמאבק הבלתי אפשרי הזה פרץ ניצח.

מבחן צלול ושקוף

זה היה הישג אישי, ולא הישג של מפלגת העבודה. 19 המנדטים של "העבודה" הם תוצאה יפה יחסית לסקרים ולמצב החדש שיצרה "קדימה", אבל לא ניצחון גדול כשלעצמו. ניצחון המסר של פרץ התבטא בעוצמה לרוחב המפה הפוליטית: בצניחתה של "קדימה" אל מתחת לקו השלושים, בהפתעה הגדולה של הגמלאים ובנפילת נתניהו. אם תרצו אפשר לצרף לרשימה גם את הצלחת ש"ס, ואולי גם את ליברמן. כל אלה אינדיקציות לכך, שבסופו של דבר, בניגוד לנבואות זחוחות הדעת של כל המבינים והפרשנים שלעגו למרוקאי משדרות. הנושא העיקרי אכן היה החברתי כלכלי.

אלא שהשאלה איזה נושא יותר חשוב יכולה להיות סתם דיבורים ומליצות ריקות, עד הרגע שבו אתה צריך ממש לבחור ביניהם. והנה באו תוצאות הבחירות והעמידו בפני עמיר פרץ ומפלגת העבודה בדיוק את המבחן הזה, באופן הכי צלול והכי חד. או שאתה עושה ויתורים לימין בתחום המדיני כדי לקדם את ההשקפה החברתית שלך, או שאתה עושה ויתורים לאולמרט בתחום החברתי כלכלי למען העניין המדיני. מבחן צלול ושקוף כמו האולפן של ערוץ 10. במבחן הזה פרץ התחיל ללכת עם האמת שלו, ומייד התקפל.

"חס וחלילה", שיקרו דובריו ברוח נמוכה, "הרעיון ההזוי הזה כלל לא עלה על דעתנו". עמיר אפילו לא החזיר טלפון לאנשי הימין, הוא בכלל לא שקל את זה. מעולם לא ביקשנו ולא ציפינו שמישהו ימליץ עליו בפני הנשיא. אנחנו בעצמנו המלצנו עליו רק בכאילו, בשביל הפרוטוקול. תאמינו לנו, באמת, בעיניים של אולמרט מלך ישראל. הופעה שקרית, מביכה בעליבותה.

פיק ברכיים

הוויתורים שהיה עליו לעשות לשותפים מהימין בתחום המדיני, היו קטנים בהרבה מאלה שהוא ייאלץ לעשות בתחום החברתי כלכלי בלכתו עם אולמרט. גוש הימין לא היה שם וטו על משא ומתן עם אבו מאזן, שהוא לפחות באופן רשמי האופציה המועדפת על מפלגת "העבודה", הוא רק היה מבקש להקפיא בינתיים את גזירת החורבן שאולמרט מכבס באמצעות הביטוי המבחיל "התכנסות".

לעומת זאת, באופציית "קדימה", "העבודה" תיאלץ לוותר כמעט על כל תביעותיה בתחום החברתי. לא יהיה שכר מינימום צמוד לדולר, לא ישתנה גיל הפנסיה, לא יוחזרו הקצבאות ולא יהיה משרד האוצר. שלא לדבר על כך, שתוכנית ההתכבסות של אולמרט תעלה עשרות מיליארדים של שקלים שיילקחו מהעניים, מהתרופות, מעיירות הפיתוח, מהחינוך ומהזקנה במסדרון של אהוד ברק. אמריקה לא תיתן סנט אחד לטובת פינוי היישובים.

במחשבה ראשונה אפשר לומר להגנתו, שהוא נדהם עד איבוד עשתונות מהאגרסיביות הממוקדת של המתקפה התקשורתית. זו התגייסה להפיל את המהלך באורות אדומים וביללת סירנות. תופי הטם טם של השבט לא הפסיקו להזעיק: רעיון מטומטם, בוגדני, עיוות רצון הבוחר, תרגיל מסריח, האימא של הקומבינות ואוי ואבוי לך פרץ. הוציאו מהימ"חים את כל ביטויי ההסתה והחרדה והלעג השמורים ליום הדין. אורח מהמאדים היה מתרשם ש-80 אחוז של העם בחרו "קדימה", ש-50 מנדטים של הימין הם לא ביטוי לרצונו של שום בוחר ושאין דבר קדוש ויקר לעם היהודי לדורותיו מלבד להרוס ישובים. אבל במחשבה שנייה, אם דיברנו על שני כישלונות של עמיר פרץ, טקטי ואידיאולוגי, פיק ברכיים מול התקשורת הוא הכישלון השלישי, ואולי הפחות נסלח.