ברלוסקוניזציה ישראלית

ברלוסקוני התמודד בראש מפלגת 'קדימה איטליה', וזה לא הדבר היחיד שמשותף לו ולאולמרט. לברלוסקוני יש 3 תחנות טלוויזיה, וגם לתוכנית ההתכנסות של אולמרט יש 3 תחנות טלוויזיה, ערוץ 1, ערוץ 2 וערוץ 10, וגם כמה עיתונים גדולים.

תגיות: גוש קטיף
אורי אליצור , ט"ז בניסן תשס"ו

ברלוסקוני התמודד בראש מפלגת 'קדימה איטליה', וזה לא הדבר היחיד שמשותף לו ולאולמרט. לברלוסקוני יש שלוש תחנות טלוויזיה, וגם לתוכנית ההתכנסות של אולמרט יש שלוש תחנות טלוויזיה, ערוץ 1, ערוץ 2 וערוץ 10, וגם כמה עיתונים גדולים. בסוף אולי גם ההתכנסות, כמו ברלוסקוני, תתנדנד בין כן ולא, ותקום או תיפול על חודו של קול.

אבל עד אז, קשה לתת לזה הסבר רציונלי. בסופו של דבר הרי אולמרט לא קנה את שלושת ערוצי הטלוויזיה, הוא גם לא מפקד גלי צה"ל, ולא מחזיק מניות בעיתון "הארץ". הרי אין באמת מאפיה שמאלנית שמורידה פקודות על העיתונאים, והרי לא מדובר רק בעיתונאים. מדובר בברלוסקוניזציה של כל השיכבה השלטת בכל כלי הביטוי, מתיאטרון ופיסול וספרות, דרך מחקרים אקדמיים ופסקי דין של שופטים, ועד עקימת האף של יונית וגדי. כולם, חוץ מכמה עלי תאנה, מכורים לציפייה הגדולה, לכיסופי הנסיגה מהשטחים, בכמיהה כמעט קדושתית.

ההתכנסות של אולמרט מהלכת עליהם קסם מיוחד, מפני שהיא משחררת את הנסיגה הנכספת מהתלות המכבידה בשלום. השלום, מסתבר, הוא עסק מסובך. כל האבו מאזנים וכל הסכמי ז'נווה, כל תרגילי המיפקד הלאומי, וכל מפריחי היונים, לא מצליחים להביא אותו. גם לא הנסיגה. להיפך. הנסיגות בינתיים רק מרחיקות אותו. אוסלו הביא את השאהידים וחגורות הנפץ, חורבן גוש קטיף הביא את החמאס והקסאמים. השלום ירד לגמרי מסדר היום, במערכת הבחירות האחרונה הוא לא הופיע אפילו בתשדירים של מרצ. מתברר למפרע שהשלום היה רק תירוץ. הם אמרו שהם רוצים את הנסיגה למען השלום, אבל באמת הם רצו את "השלום" למען הנסיגה. עכשיו מי צריך אותו אם אפשר לסגת גם בלעדיו.

מחליפים תירוצים

היה פעם תירוץ של 'המיליארדים המושקעים בהתנחלויות על חשבון עיירות הפיתוח'. אבל היום ברור שמיליארדים על מיליארדים יושקעו דווקא בעקירת ההתנחלויות. על חשבון העניים, על חשבון התרופות, על חשבון עיירות הפיתוח, היום ברור שעשרות מונים יותר יקר לעקור את היישובים מאשר להשאיר אותם על כנם. אז מה אם נפל התירוץ. נמצא תירוץ אחר.

התירוץ החדש הוא שמירה על האופי היהודי של ישראל. הייתי אולי מאמין לטועני טענה זאת אם הייתי רואה שבאיזשהו תחום אחר הם היו נלחמים על האופי היהודי של המדינה. למשל, אילו היו נלחמים נגד סעיף הנכד בחוק השבות, שמזרים לכאן מאות אלפי גויים גמורים מרוסיה ובנותיה. או למשל אילו היו מצטרפים למאבק על דמות השבת בישראל. אם באחת מנקודות החיכוך של הנוסחה 'מדינה יהודית ודמוקרטית', הם היו שמים את המשקולת המכריעה על הכף היהודית. אבל בכל המאבקים האלה נכספי הנסיגה נמצאים דווקא בצד השני של המתרס. רק אם זה יכול להועיל לנסיגה, פתאום האופי היהודי בראש מעייניהם.

"צריך לסגת מייד", הם מזהירים, "כי בין הים והירדן יהיה עוד מעט רוב ערבי". אבל כשבאה קבוצת חוקרים ומציגה תיזה שמפריכה את החשש הזה, וקובעת שביו"ש אין יותר מ-1.4 מיליון פלשתינים, הם לא ממהרים להקשיב בתקווה ולבחון בסקרנות, אלא אוטמים אוזניים, מורידים מהכותרות, ושופכים בלי בדיקה קיתונות של לעג וכעס: תפסיקו לקלקל לנו את הטראומה, קיצונים. האזהרה שבעקבות הנסיגה יפלו קטיושות על כפר סבא, היא 'קמפיין הפחדה', ומהי הטענה שעוד מעט נטבע פה בים של דמוגרפיה ערבית? קמפיין הרגעה?


המטרה העליונה

גם הדמוגרפיה, כמו השלום, כמו המיליארדים, היא תירוץ. טיעון משרת נסיגה. אם יתברר שאין בו ממש הם ימציאו אחר. הנסיגה היא המטרה העליונה -- בעצם היחידה. המצחיק הוא שהם נוהגים להאשים את המתנחלים בזה, שהם כאילו התנתקו מכל עניין ישראלי ורק השטחים מעניינים אותם. והבן התם שבמתנחלים מנסה בתום להסביר להם שהם פשוט טועים. בואו תראו בכמה נושאים חברתיים ותרבותיים אני פעיל. יש לי ילדים בירוחם ובאופקים, אני מתנדב במד"א, אני קולט עלייה. אדרבה, בואו נעסוק יחד בנושאים אחרים, נמצא מכנים משותפים, נלך לקואליציה חברתית.

אבל הם לא ידברו עם מתנחל. כי דווקא הם אלה שרק נושא אחד מעניין אותם. רק הנסיגה מיהודה ושומרון. שום דבר אחר לא מעניין. היא המטרה הנעלה מכל, המקדשת את כל האמצעים, המטהרת את כל השרצים, ומוחלת על כל השחיתויות. בכנסת החדשה, לראשונה מזה שנים, יש להם רוב. וקשה מאוד להוריד מהשלטון מישהו שיש לו שלוש תחנות טלוויזיה, אבל לפעמים בכל זאת, השכל הישר מנצח.