גן-עדן שקרי

בסרט "גן-עדן עכשיו" כלולים כל המרכיבים הדרושים כדי שהסרט יאומץ על ידי הצופה המערבי, יוצג בפסטיבלים ויתמודד על פרסים. הצופים אוהבים סרטים המגישים להם סיפור "אוניברסאלי" קל לעיכול, זה מרחיב להם אופקים ויוצר הזדהות.

בועז מושקוביץ , י"ט בניסן תשס"ו

דעות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7
"גן-עדן עכשיו” איננו סרט ערבי. זהו סרט מערבי מובהק העשוי על פי חוקי הז'אנר של הסרט "הרוצה להיות סרט מחאה". אם זה לא היה כל כך קרוב אלינו, אם זה היה על דרום אמריקה או אירלנד, היינו יכולים להאמין לו, אבל אז תישאר השאלה פתוחה, האם תושבי דרום אמריקה או אירלנד היו מאמינים לו?

כלולים בו כל המרכיבים הדרושים כדי שהסרט יוצג בפסטיבלים ויתמודד על פרסים: נוף של שכם מרכס ההר מצולם בקרני השמש השוקעת, צעירים מחפשים את דרכם ובינתיים עובדים במוסך, התלבטויות אידיאולוגיות, קצת אהבה, מזון דל והכנסת אורחים במשפחה ענייה, מורה ממושקף הדואג לתלמידיו שהלימוד יהיה חשוב להם וחייל מתנשא בפתיח הסרט בודק תעודה ומזוודה של בחורה נאה, תוך שילוח מבט קר וציני.

הצופה צריך להבין את הסרט. בשביל זה הסרט צריך לדבר אליו בשפה המובנת לו, בדימויים המוכרים לו מהסרטים, שהוא כבר ראה. טרור המתאבדים הוא סיפור לוהט בשוק, אין זה הזמן ליצירת התמונה האמיתית או הניסיונות המסוכנים לחפש כלים קולנועיים חדשים. הראשון, שיעשה סרט על המחבלים בשכם, יגרוף קופה, ואם אתה לא תופס עכשיו את הנישה, אז מישהו אחר יעשה את זה.

הסרט לא עוסק בפרטי המלחמה ובמובניו השונים של המושג "כיבוש" הנמצאים בשימושן של קבוצות האוכלוסייה השונות של המזרח התיכון. עיסוק כזה מנוגד לרעיון של הסרט המחושב להיות רדוד כמו נייר של פוסטר.

אמנם האסלאם הלוחמני נוכח בסרט, אבל עם התפתחות העלילה הוא נדחק לקרן זווית. המורה הממושקף הוא זה שמודיע לחלאד וסעיד שעליהם ללכת לנקום מחר ומדבר איתם על גן-העדן, אבל ללא אזכור מביך של 72 הבתולות. הם מתפללים ונשבעים על הקוראן לנקום בשם אללה, אבל לא אז הם מבצעים את "הפעולה", אלא רק אחרי שהם נרתעים וחוזרים ממנה כדי להגיש לצופה את המנה הדרושה של התייסרויות, שנאת אויב ונאומים למען החרות שהצופה זקוק לה.

היוצרים לא שכחו לכלול בסרט סצנה עם ביקורו של צעיר בבית צעירה החיה בגפה, בשעת לילה, הכוללת שתיית תה על הספה בסלון, אבל הבחורה אינה נראית חוששת להירצח בשל "חילול כבוד המשפחה". הסרט לא מספר פרטים מהחיים, שהם מיותרים מבחינת קהל היעד. היוצרים יודעים, שכדי שהצופה יאמין להם, הם חייבים לרמות אותו יפה.

הצופים אוהבים את הסרטים המגישים להם סיפור "אוניברסאלי" קל לעיכול, זה מרחיב להם אופקים ויוצר הזדהות. ראש ארגון המחבלים, המחבק את השאהידים המיועדים, לובש חזות הרואית, שלא הייתה מביישת אף אחד מעמיתיו מסרטי המחתרות ברחבי העולם. זהו לא ראאד כרמי, המחבל השפל מטול-כרם, אשר שלח את אנשיו לבצע פיגועים כדי לנצל את נשותיהם בזמן העדרם. כאן אנחנו רואים גיבור עממי מהסרטים, מורם וטהור.

שני המחבלים המתאבדים מתגלחים, לובשים חליפות שחורות ומתחילים להיראות כמו שני עורכי דין צעירים, כאלה הקיימים בכל נקודה על פני כדור הארץ, מתרגשים לקראת "הפעולה" כמו לפני טקס קבלת התואר בלשכה.

אנחנו לא נראה בסרט אישה, שהועמדה בפניה ברירה למות בפיצוץ כשאהידה או בסכין כמחללת "כבוד" המשפחה. אנחנו גם לא נראה נער, שכפו עליו פיגוע התאבדות באיומים שיבולע למשפחתו, אם יסרב.

כמובן, גם לא נראה נער חסר השכלה עד כדי כך, שמתקשה בקריאת הצוואה, שהכתיבו לו משלחיו, קל וחומר לא מבין ברזי האסלאם והג'יהאד. גם אין לצפות, שגיבור הסרט יחפש אוטובוס מלא במשפחות החוזרות במוצאי שבת מהתפילה בכותל המערבי.

לעומת זאת, מוגש לצופה בחור צעיר רהוט, שתוך כדי צילום הצוואה במצלמה מקולקלת, נזכר למסור לאמא שלו שתחליף מסנן בברז. חברו סעיד איננו מפוצץ את האוטובוס הראשון שנקרא בדרכו. הוא רואה בין היהודים העולים לאוטובוס אמא עם ילד ומחליט לוותר.

סעיד, הגיבור הראשי של הסרט חוזר לשכם, מבקר בקבר אביו, מתלבט כהוגן ונושא באזני מפקד הארגון נאום מהורהר, אך חוצב להבות נגד "הכיבוש", שישראל לא מוזכרת בו בשמה. זהו נאום "אוניברסאלי" נגד כל "הכיבושים" באשר הם, אמיתיים ומדומים – או-אז הוא מחליט סופית...

סביר להניח, ששרת החוץ והמשפטים הנוכחית של מדינת ישראל ציפורה לבני עמוסה בימים אלה בעבודה רבה וספק אם יש ברשותה די זמן פנוי כדי שתשלים את החורים בהשכלתה, שבגללם כינתה את הטרוריסטים המופצצים את חיילי צה"ל "לא טרוריסטים".

כל האנשים האוחזים בנשק וחומרי נפץ שייכים לקטגוריות, שמספרן מוגבל. השרה הנכבדה מסכימה, שהם אינם "לוחמי חופש". העובדה, שעל פי המוגדר באמנת ז'נבה, הם גם אינם חיילים חוקיים, צריכה להיות ידועה אפילו לה. אם כך, מה הם? מה שם הקטגוריה?

נשארנו ללא התשובה גם לשאלה הזו, אבל עם התחושה, שהשרה ציפי לבני והבמאי האני אבו אסאד מעבירים לנו מסר, שמלחמה יכולה רק להחליף צורה, אבל לא להיעלם. מלחמת הטרור תמשיך להיות חלק מההוויה האנושית, עד שהיא תיגמר בצורה זו או אחרת והאנושות תמצא לעצמה קרקע למלחמה חדשה.

ברובד התחתון של המלחמה הנוכחית פועלים הארגונים לשחרור אדמת ארץ ישראל, אנדלוסיה ופריז משלטון "הכופרים". הם מתנגדים לאמנות הקולנוע ועושים את מה שהם רואים לנכון בדרכים מלוכלכות, ללא לבטים וחיבוטים. ברובד העליון מתקיימת הסימביוזה הנצחית שבין הרוצח לקורבן, בין התועמלן לקהל שומעיו, בין פוליטיקאי מושחת לעם המריע וגו'

חלאד, חברו של סעיד בסרט, מחליט ברגע האחרון לחזור ולחפש "דרך אחרת" – וראו זה פלא, באים לאסוף אותו ללא שהות. לא אומרים לו כמו שבחיים האמיתיים במצב דומה אמרו המשלחים לנערה בשם שפיקה: "הרבה אנשים מחכים כאן שתתפוצצי, אז כדאי שתעשי את זה".

פשוט באים ומחזירים אותו הביתה והוא נוסע ומבכה את חברו, שאיתו לא יתראה לעולם. הרי אם היוצרים לא ימלאו שעה וחצי של הסרט בחיבוטי הנפש המיוסרת, הסרט לא יסחוף את הקהל בפריז, נכון?

סצנת הסיום: אוטובוס, שמרבית נוסעיו חיילים והחיילות, ללא ילדים. סמוך למחבל יושב חייל גבוה נושא תג הצנחנים, מדבר עם חיילת. המצלמה מתמקדת ארוכות בעיניו העצובות של המחבל ובסוף רקע לבן ממלא את הפריים, ככל הנראה לסמל את הפיצוץ.

קאט. אין איברי אדם כרותים על האספלט ואין אנשי זק"א עם מגיני פלסטיק על הנעליים, אוספים פיסות בשר חרוך. הסרט מעביר דימויים כדי לקנות את לב הצופה, והוא צריך להיות נקי, כמו הסרטים שצולמו בזמן מלחמת העולם השנייה המתארים מלחמה סטרילית, מלאה גיבורים יפים, אויבים טיפשים ורגשות נשגבים.

"גן עדן עכשיו" מזכיר את סרטוני התעמולה למען המוות המשודרים בטלוויזיה הפלשתינית מאז עליית "הפרטנרים לשלום" מאש"ף על כיסאותיהם. גם בהם אין מעיים שפוכים ופרפורי גסיסה. יש רק מוות נקי, מהיר ונטול סבל, כמו פתיחת דלת פשוטה לעולם שכולו אור לבן.