לגבורה ולשואה

את יום הזיכרון לשואה ולגבורה קבעו מקימי המדינה ליום נפילת גטו ורשה, כדי להדגיש את זיכרון המעטים שלחמו בגטאות, ולטשטש את זיכרון הרבים שהובלו למוות ללא התנגדות.

אורי אליצור , כ"ג בניסן תשס"ו

אורי אליצור
אורי אליצור
באדיבות המשפחה
את יום הזיכרון לשואה ולגבורה קבעו מקימי המדינה ליום נפילת גטו ורשה, כדי להדגיש את זיכרון המעטים שלחמו בגטאות, ולטשטש את זיכרון הרבים שהובלו למוות ללא התנגדות. זה היה אחד מגילויי היחס המתנשא של בני הארץ אל הניצולים ואל השואה בשנים הראשונות. אנחנו לא היינו הולכים כצאן לטבח, אמרה הכתף הקרה של הצבר השחצן, אנחנו יהודים מסוג אחר. השואה היא הוכחה, אמרו המבטים האטומים של מדינת ישראל הצעירה, לצדקת דרכנו הציונית ולעיקרון של שלילת הגלות.

הרבה מאוד השתנה מאז לטובה. עכשיו הצברים נוסעים לפולין, מבקרים באושוויץ וחוזרים עמוסי רגשות הזדהות ושייכות. ולא רק דור שני ושלישי לשואה, גם צברים מדורי דורות, גם בני עדות המזרח וגם עולי אתיופיה. עכשיו ניצולי השואה מספרים את סיפוריהם, וישראל מקשיבה בעניין רב, בסוג של חרדת קודש. יום הזיכרון לא זז ממקומו בלוח, אבל טעמו של התאריך המסוים הזה כבר נשכח. כיום הוא מוקדש בעיקר לזכרם ולכבודם של הנספים במחנות ההשמדה, ולוחמי הגטאות מקבלים בו מקום בשוליים. הנוער הישראלי של היום כבר לא חושב שאנחנו יהודים מסוג אחר. להיפך, הזדהותו עם סיפורי השואה היא החיבור החזק ביותר, כמעט היחיד, שיש לו עם העבר היהודי שלו. השואה נחשבת היום לתופעה שהיא מעל לוויכוחים פוליטיים, אידיאולוגיים או דתיים. איש בן תרבות לא יעשה אותה קרדום לחפור בו, ולא יביא אותה כהוכחה לשום תזה. לא לכאן ולא לכאן.

זו הפלנטה

אלא שכדרכם של לא מעט שינויים בתרבות הישראלית (ואולי בתרבות המערבית בכללה) גם הדבר הזה מתנהל בתנועת מטוטלת רחבה מדי, שמשליכה אותך מקיצוניות צרת אופק אחת אל הקצה הנגדי המוטעה לא פחות. צריך אכן להימנע משימוש בשואה ככלי להטפת מוסר ציונית. בוודאי שראוי בכלל להיזהר מעשיית שימוש בוטה בשואה ובדימויי שואה, בוויכוחי יומיום. אבל לא נכון לעקור אותה לגמרי מן ההיסטוריה האנושית ולהציב אותה באיזו ספירה מיתולוגית, שכולה מדרש ואין לה פשט, כביכול אפשר באותה מידה ללמוד ממנה כל דבר והיפוכו.

הביטוי "פלנטה אחרת" הוא רק מטאפורה. אושוויץ איננו מקום על הירח או על מאדים, הוא כאן על האדמה הזאת, בעולם שלנו. תלייניו ורוצחיו לא היו חייזרים אלא בני אדם, ילידי העולם המודרני ותרבותו. הם ושכמותם לא נכחדו מן העולם. אם אין ממנה לקחים הלכה למעשה, היסטוריים, אידיאולוגיים וגם פוליטיים, מה המשמעות ומה הטעם לכל מפעלי ההנצחה האדירים. אם אין שום דבר שידמה או שישווה לה, לשם מה קרב האיתנים החובק עולם נגד המכחישים למיניהם.

לא לטשטש

הלקח הראשון והעיקרי שבלעדיו אין יד ואין שם, הוא שהשואה יכולה להתרחש. בסרט החכם "ספינת השוטים" אומר היהודי הפרגמטיסט, הריאלי, בחיוך חכם: "יש מיליון יהודים בגרמניה. נו. אז מה הם יעשו, יהרגו את כולנו?". אם יש משמעות לסיסמת יד ושם "לעולם לא עוד", היא קודם כל לעולם לא עוד המחשבה המשתקת, ההגיונית כביכול, שזה לא ייתכן. שאחמדינג'אד הוא לא היטלר, הוא רק מדבר, גם היטלר בהתחלה רק דיבר. מי שמדבר על השמדת ישראל, מתכוון ברצינות לעשות את זה. אם שר החוץ של הרשות הפלשתינית חולם על מפת העולם שישראל לא קיימת בה, אין מה להידבר איתו על שום נושא, ויש לדעת שלא רק הוא, אלא כל העם שבחר בו, הם אויבים. זה פירושו הכי בסיסי של "לעולם לא עוד".

לאיש מאיתנו אין זכות להתנשא ולשפוט את אחינו שלאושרנו לא הגענו למקומם ולמצבם, ואכן אנחנו לא יהודים מסוג אחר. אבל מדינת ישראל היא קיום יהודי מסוג אחר, קיום שיש לו יכולת מעשית ונפשית להלחם ולעמוד על נפשו. אפשר להתווכח האם נכון הדבר שאילו קמה מדינת ישראל כמה שנים קודם לכן, השואה הייתה נמנעת, או היקפה היה מצטמצם במידה משמעותית, אבל אי אפשר לטשטש את ההבדל בין המון חסר אונים לבין עם לוחם.

לכן, גם בזיכרון לא נכון למחוק את ההבדל בין גבורת השורדים לבין גבורת הלוחמים. בלי לשפוט ובלי להתנשא, בכל זאת לא ראוי להשתמש באותה מילה לשני כוחות הנפש הללו. טשטוש ההבחנות מעיד בדרך כלל על עצלות מחשבה או בריחה מהתמודדות, שני דברים העומדים בסתירה לערכי ההנצחה והזיכרון.