ימי הזיכרון, העצמאות והפחד

את תחושת הישראלים ביום עצמאותם ניתן אולי להשוות בשנים האחרונות, למסיבת יום הולדת הנערכת סביב מיטתו של חולה סופני. אי אפשר שלא לבוא, אי אפשר שלא לברך, אי אפשר שלא, כאילו, לשמוח.

משה פייגלין , כ"ז בניסן תשס"ו

ח"כ משה פייגלין
ח"כ משה פייגלין
צילום: פלאש 90
את תחושת הישראלים ביום עצמאותם ניתן אולי להשוות בשנים האחרונות, למסיבת יום הולדת הנערכת סביב מיטתו של חולה סופני. אי אפשר שלא לבוא, אי אפשר שלא לברך, אי אפשר שלא, כאילו, לשמוח.

אירועי שנת העצמאות האחרונה חיזקו מאוד את התחושה הזו. פוגרום גוש קטיף ועמונה ולאחר מכן עלייתה לשלטון של החבורה המאוסה ביותר בדברי ימי הפוליטיקה הישראלית, מביאה רבים לוותר גם על המסיבה המאולצת. יש המרחיקים וטוענים שעדיף היה לחולה שלא נולד כלל.

לחרדים הקלאסיים, מהווה הקריסה הכללית הוכחה לצדקת טענותיהם משכבר הימים. עבור הציבור הזה, לישיבה בארץ, ערך דתי אישי בלבד. תמורת שמירת כל זכויותיו האישיות והקהילתיות, בתוספת פתרון בעיית הטרור והחזרת הביטחון האישי, היה החרדי הקלאסי מוותר בשמחה על דגל ישראל ומחזיר לראש התורן את הדגל הבריטי. בל נזלזל בחרדים, הם נאמנים לעקרונותיהם.

ואתה הקורא? אם תוצע לך היום שמירה מוחלטת על הקיים, אישור עלייה לארץ רק ליהודים על פי ההלכה, בתוספת אישור להתיישב בכל חלקי ארץ ישראל משני גדות הירדן, הסרת האיום בהחרבת יישובים, השבת הביטחון האישי ופתרון בעיות הטרור. האם תסכים תמורת כל אלה לוותר על שלטונו של אולמרט ולהשיב לראש התורן דגל בריטי נאור ונקי משחיתות? מה חשוב לך יותר? ארץ ישראל? או מדינת ישראל...

אך קודם שנבחן את יחסנו למדינה, עלינו להבין את משמעות היחס הזה.

באופן פרדוקסאלי, שאלת הסיכוי של מדינת ישראל, להוסיף ולהתקיים נוכח האתגרים העצומים העומדים לפתחה, היא גם שאלת יחסו של הציבור האמוני (הכתום) אליה. אין כיום ציבור אחר בישראל, אשר כציבור (ברור שבתוך הציבור האחר ישנם אנשים רבים העונים להגדרה הזו. אך כציבור, עונה לה רק הציבור הכתום יש לו אחריות כוללת לגורלו של עם ישראל).

אין בישראל ציבור אחר הרואה בעצם ישיבתנו הריבונית בארץ – ייעוד לאומי ולא רק קיום חסר משמעות. יחס הציבור הכללי לארץ - ישראל הוא במקרה הטוב סנטימנטאלי ובדרך כלל גם רגש זה אובד בתוך מתקפת התרבות הכללית. יחס הציבור החרדי הוא כאמור דתי ולא לאומי, כך שלריבונות אין משמעות של ממש בעיניו. נותר אם כן ציבור אחד בלבד שקיום המדינה אינו חטוטרת על גבו ויש לו עניין לכתחילה בעצם קיומה - הציבור האמוני. אם עודנו רואים ערך משמעותי לעצם קיום הריבונות היהודית בארץ ישראל, עלינו לשמור מכל משמר על הציבור הכתום שהוא כאמור עוגן ההצלה שלה.

אלא שבאופן פרדוקסאלי הוכרז דווקא הציבור הזה על ידי מדינת ישראל על כל רבדיה הפוליטיים, המשפטיים, הביטחוניים והתרבותיים, כאוייב. פוגרום עמונה, הסיר לשעה את המסווה מעל המלחמה הזו, שהכריזה המדינה על נאמניה. אך המתקפה הזו ניטשת במלא עוזה כל ימות השנה. למעשה, גמרה ישראל אומר לחסל את הציבור, שהוא סיכויה היחיד לשרוד. משמעות הדבר היא שמאבקו של הציבור האמוני, אינו מאבק סקטוריאלי, אלא מלחמה של ממש על עצם קיום המדינה. נוער עמונה לא נלחם נגד המדינה, אלא להיפך. הוא הגן עליה מפני מחריביה. לעומת זאת, בגוש קטיף, כמעט שלא היה מאבק ובכך בגד הציבור האמוני בשליחותו, חיסל למעשה את המחנה הלאומי, ושלח את הציבור הכללי המיואש - "קדימה".

אלא שלמרבה הפלא, אותו ציבור המוכן למסירות נפש אין סופית על קיום הריבונות היהודית בארץ ישראל – הוא הוא הציבור שבפועל מחריב אותה. הסיבה לכך פשוטה: הציבור הכתום מהווה היום את עמוד השדרה של המכשיר המרכזי המשמש להחרבתו, כלומר צה"ל. הכרזת המלחמה של מדינת ישראל על הציבור האמוני ועל ההתיישבות שהקים, לא הביאה לשום גילוי משמעותי של סרבנות. אפילו פוגרום עמונה לא הוליד אצל הציבור הכתום מכתב שמיניסטים קטנטן. שום "בן ארצי כתום", לא קם והודיע כי הוא מעדיף את כלא 6 על פני התגייסות לצבא שתפקידו המרכזי גירוש יהודים, החרבת יישובים והנצחת שלטון השמאל (וראה לעניין זה בפירוט במאמר "על מי מגן צה"ל" http://www.a7.org/article.php3?id=5486 ). כל צעיר כתום שמתגייס היום לצבא, מקרב, בעצם התגייסותו, את הגירוש והפוגרום הבא משום שהוא מאותת בזה לשלטון שאין שום בעיה, הוא ימשיך להסיק בבניו את קטר הגירוש עליו נשען השלטון.

לניתוח הדיסוננס הזה בפתולוגיה הכתומה ראוי להקדיש מאמר נפרד, אך מה שחשוב כרגע לענייננו הוא שמדינת ישראל הנמצאת בתהליך קריסה, נלחמת בציבור היחיד המסוגל להושיעה, וזה אינו מסוגל להתגונן, ולהושיע בכך את המדינה כולה.

נשוב עכשיו אל ימי הזיכרון והעצמאות. מסתבר שמלחמתה של מדינת ישראל בנאמניה לא התחילה בגוש קטיף ובעמונה וניתן לאתר את שורשי המלחמה הזו בהווייתם של ימים אלה. כולם בנויים סביב התכחשות לייעוד היהודי בארץ ישראל, והנצחת הקיום בלבד. ממילא יוצרים ימים אלה תודעה הדוחקת את הציבור האמוני לשוליים ומכשירה את המלחמה בו. כשאנו מעמיקים במשמעותם האמיתית של הימים הללו, אנו מתמלאים בפחד באשר ליכולתה של המדינה שאלו סמליה, לשרוד.

נתחיל מיום השואה הממשמש ובא. השואה היא שאפשרה את הקמת המדינה. אך בכך לא הסתפקנו. ישראל מוסיפה ומשתמשת בשואה כדי להצדיק את קיומה...

דומה הדבר לקבצן המציג לראווה את פצעיו. במקום מקדש הייעוד בהר הבית, הקימה ישראל את מקדש הקיום ביד ושם. כך, באופן ציני תומרן זיכרון השואה דווקא לצורך הנצחת מעמד החלש (ולכן הצודק...) שלנו. כל אח"מ המגיע ארצה מובל אחר כבוד בין מחזות הזוועה וכשהוא יוצא, הוא כבר לא אמור לשאול – מה זכותנו על הארץ, במה אנו עדיפים על הילידים הפלסטינים המבקשים להשתחרר מעולנו. בלי מדינה יש משרפות ונא לא להציק יותר. ייתכן שזה עבד בהתחלה. אך הלימון הזה כבר נסחט ויבש עד תום. יום השואה, וכל המאמץ הממלכתי להנצחתה – מכוונים אם כן לשירותו של האתוס הציוני. מחד אנו חלשים ולכן צודקים ומאידך אנו גיבורים ויפים (לכן נבחר דווקא יום המרד). אף מילה על עמלק ומלחמתו בה'. אף מילה על שורשי האנטישמיות. זה יכול לקרות לכל אחד, ובעצם היום גם אנחנו נאצים. הראיה, המתנחלים... (כפי שהתבטא – פרופ' משה צימרמן: ילדי חברון מזכירים לי את ההיטלר יונגד").

האופן שבו בחרה המדינה לציין ולזכור את האירוע הטראומתי ביותר של העם היהודי, מוביל לעיקור המשמעות האמיתית של השואה ובהמשך, לשימוש בה ככלי ניגוח בנאמני הארץ )ראה לעניין זה במאמרים "זיכרון שמאלני", ו"יורים ובוכים" – בספרי "מלחמת החלומות").

מיום השואה אנו מגיעים אל יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. יום זה, המבטא כביכול את הקונצנזוס הרחב ביותר בחברה הישראלית, משדר למעשה מסר אחד ברור. הנופלים לא נפלו בעבור ייעוד כל שהוא. הם נלחמו על הקיום, ובמילים יפות – על השלום. כך מיטשטש לאחרונה ההבדל שבין לוחם שנפל בקרב גבורה בגבעת התחמושת, לבין חיילת שנהרגה בתאונת דרכים בדרכה לבסיס, לבין אזרח שנהרג בפיגוע טרור. כולם חללי מערכות ישראל. לא הוד ולא הדר ללוחמים ולנופלים עבור היעוד הנכסף. במקום זאת, יום אבל על קרבנות מלחמת השרידות, הגיבורים שניאותו לספוג את הקליעים שכוונו אל כולנו. מכאן כמובן המסקנה ברורה. אין דבר השווה למות למענו מלבד שמירת הקיום עצמו. ורק המתנחלים הללו תוקעים אותנו במלחמות נצחיות וכו' וכו'.


ואחרון כמובן, יום העצמאות.

"בארץ ישראל קם העם היהודי". כך פותחת מגילת העצמאות שקריאתה והחתימה עליה ביום ה' באייר תש"ח הן למעשה גרעין התוכן של היום הזה. כל ילד יהודי יודע שמשפט זה, בו פותחת המגילה ,הנו שקר גמור שצריך להביא אותנו לבחינה חשדנית מאוד של כל הנאמר בה. העם היהודי נוצר מחוץ לארץ ישראל. אברהם, העברי הראשון, נולד מחוצה לה והתקדם לעברה כדי להגשים את הייעוד היהודי. העם כעם נוצר במצרים ואל ארץ ישראל הוא הגיע בשליחות אלוקית אוניברסאלית כארץ הייעוד. כשהפנה העם עורף לייעודו, מצא עצמו גולה מארצו. העם היהודי לא ירד מהעצים כשבט פראי (כנעני) שהלך והתביית במרחבי חבל ארץ סתמי, כפי הרושם שמנסה רוח המגילה ליצור. בשונה מרוב מסמכי היסוד של עמי התרבות, דווקא עם ישראל עושה במגילת היסוד של מדינתו, מאמץ עילאי לבל יוזכר בה שם שמיים. יש לו לעם ישראל ייעוד . כל מהותו של יום העצמאות מנסה להתכחש לייעוד הזה וממילא מכשירה את המלחמה בציבור הנושא אותו על דגלו.

לכאורה ניתן לסכם ולומר כי מדינת ישראל ראויה ליחס שלילי מצד הציבור האמוני, לא רק בשל מלחמתה הגלויה בציבור הזה בעשור האחרון, אלא גם ובעיקר בשל יסודות שליליים ביותר שניתן היה להבחין בהם כבר בעת הקמתה ושטבועים בטכסיה סמליה ומועדיה הרשמיים.

אלא שכאן עלינו לחדד ולהבין. לפחות לח"מ אין מושג מדוע בחר הקב"ה להלביש את ריבונותו המתחדשת של עם ישראל בבגדים הצואים הללו של המשטר הקיים.

אולם כל זאת לא מפחית מעוצמת החיוב שבעצם הריבונות הזו. את חשיבות הריבונות הזו, הציבור האמוני מבין היטב ואין מי שאכפת לו ממנה יותר ממנו. דווקא בכדי לשמור על הריבונות הזו, אנו נדרשים לחשיבה מורכבת.

אנו נדרשים ליכולת לשפוך את האמבטיה תוך שמירה על התינוק. בכוחנו לעשות זאת ולמעשה אין לנו ברירה אחרת. כמו להורים שמתברר להם כי בדמי הכיס שהם נותנים לבנם הוא רוכש סמים, כך גם לנו אין ברירה ואנו נאלצים לפעול הפוך מן האינסטינקט האוהב והבריא שלנו. אנו נדרשים לפעול באופן שחיצונית נראה כאילו הוא נלחם במדינה, דווקא כדי לשמור עליה.ובו זמנית אנו נדרשים לחנך את הנוער כך שיבין את העניין המורכב הזה. אולי הסיסמה צריכה להיות "חוסך שבטו שונא מדינתו"...

כיוון שנצח ישראל לא ישקר, בסוף ננצח. לקראת אותו יום, עלינו להכין כבר מעכשיו מגילת עצמאות חדשה, אולי מגילת חירות ישראל? יום עצמאות חדש, אולי בפסח? זיכרון אמיתי לקדושי השואה כזה המפיק את לקחה האמיתי, והנצחת כבודם האמיתי של החללים במערכות ישראל להגשמת ייעוד ישראל בארצו.