כלכלה יהודית

ראיתי את פעילותו של מפעל הצדקה "לב החסד" בראשון לציון, בו מאכילים בבית תמחוי כשלושת אלפים סועדים נזקקים ביום.

אורח באתר , כ"ח בניסן תשס"ו

ראיתי את פעילותו של מפעל הצדקה "לב החסד" בראשון לציון, בו מאכילים בבית תמחוי כשלושת אלפים סועדים נזקקים ביום. בערב חג הפסח, חילקו שם כ-3000 סלי מזון שכללו ירקות ופירות, בשר ודגים חלות ביצים ויין, וכמובן מוצרים יבשים. שווי הסל כ- 400 ¤. עמותות חסד כאלה צצו בארץ בשנים האחרונות כפטריות אחר הרעב.

במקומות רבים, עמותות אלה הן התשובה היחידה כמעט של לשכת הרווחה, לפונים אליה. ראיתי שם את התור הארוך הדומם והסבלני, לא היו צעקות ודחיפות, אף אחד לא חשב שמגיע לו. הם מקבלים מתנה, ואומרים תודה. ראיתי את חדוות הנתינה וההתנדבות של העושים במלאכה, מבוגרים וצעירים עם כתובות קעקע ושרשרות, או עם פיאות וציציות. עם מחשופים לצד חצאיות ארוכות. שיתוף פעולה סביב מטרה יהודית שורשית של עזרה לזולת – חסד.

כולנו שותפים לביקורת על תפקוד הממשלות במישור הכלכלי. אנו זועקים, כיצד הגענו למצב של עוני כזה, ומחפשים את הסיבה במשכורות העתק של הממונים על חלוקת המשאבים.

בעיית המצוקה היום, היא רק הסימפטום של הכשל המובנה בתפישת יחסי האזרח והמדינה, כפי שמיסדה אותה מפא"י הסוציאליסטית. האח הגדול ידאג לכל צרכיו של האזרח, וגם יחליט בשבילו מה נכון ומה חשוב. האזרח צריך רק לעבוד ולשלם מיסים, כדי לאפשר לאח הגדול לטפל בכל הבעיות, בכך לשחרר את האזרח הקטן מדאגות, (ומחשיבה ציבורית). הם שם למעלה מבינים... מה שרואים משם לא רואים מכאן.

התוצאה: קיבלנו חברה מנוכרת, כל אחד ראש קטן, דואג לענייניו, ומצפה מהממשלה לספק לו את המגיע לו, את זכויותיו. הרי הוא משלם מסים!! הבעיה החריפה כאשר אלה שהיו אמורים לדאוג לכל העם-"האחים הגדולים" ניצלו את קופת המיסים שלנו לצרכיהם הפרטיים או הפוליטיים. הקופה התדלדלה, והנפגעים הראשונים היו האזרחים התלויים בחסדי ה"אח הגדול".

כאשר נתניהו קיבל את משרד האוצר, הייתה הקופה ריקה והחובות עצומים. לזכותו יאמר, שהוא הציל את כלכלת המדינה. להצלה זו נוסף מימד חברתי, הוא הראה שהמדינה אינה יכולה לדאוג לצרכי כל פרט. היא לא מכירה אותו, וכסף בלבד לא יפתור את בעייתו, אלא ינציח אותה. הטיפול צריך להיות אישי, פרטני ומותאם לצרכים ולנסיבות. למדינה אין כלים להתמודד עם האזרח הבודד, זהו תפקיד הקהילה.

ברור שכלכלת המדינה צריכה להיות מרכזית: לביצוע צרכים לאומיים, תחבורה, מערכות חינוך, בריאות, תכנון כלכלי חקלאי, ועוד... אך במישור החברתי עלינו לחזור למבנה הקהילתי, כמובן תוך התאמה למבנה הערים והשכונות. בעבר כאשר הקהילה אוחדה ע"י בית הכנסת והרב, חברי הקהילה הכירו ודאגו איש לרעהו. כל חבר בקהילה, ראה עצמו אחראי למה שקורה בתוכה. לניקיון הפיזי, הציבורי והרוחני ולעזרה לזולת בשמחתו ובמצוקתו. הרב היה צומת הצרכים של הקהילה, אליו באו עם הבעיות, ובהכירו את כל אנשי הקהילה ידע כיצד לעזור ובמי להיעזר. התמיכה הייתה אישית ולא רק כלכלית.

ברור לנו ששינוי במבנה החברה דורש שינוי מערכתי, שיתהווה במשך דור או יותר, וברור שהשלטון לא יוותר על סמכויותיו ושליטתו וחלק גדול ממשאביו, מרצונו החופשי. אך את ניצני המעורבות החברתית, במקום בו כשלה המדינה, אנו רואים בגל ההתנדבות של האזרחים המגדילים ראש, יוצרים עמותות חסד או באים מיוזמתם להתנדב בהם.