"ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו"
מכתב גלוי- בעקבות ערב יום השואה

לע...... היקר

בעקבות נסיעתך לפולין שיתפת אותנו, חברים וידידים, בערב מרגש, נוגע ומושקע בצורה יוצאת מן הכלל ועל כך תודתי. בסיום הערב, הוספת בפרץ רגשי את חובתנו להודות לבורא עולם על החסד והטוב שהשפיע ומשפיע לנו, בכך שאנו 60 שנה לאחר הטבח הנורא, זוכים לחיות במדינת ישראל. הוספת שיש מי שמזלזלים בראש הממשלה או בצבא בשנים האחרונות ובכך בעצם, לא מכירים טובה לבורא עולם.

ע......, כשפתחת את הערב ביקשת להשאיר את השכל בצד "נעבוד הערב רק עם הלב" ביקשת, ולכן החלטתי לא להגיב במקום לדבריך, שקוממו אותי, אלא לעשות זאת במכתב, אותו תוכל אתה והחברים לקרוא בנחת, ולהיעזר גם בכלי החשוב של השכל אותו נתן לנו הבורא.

ללימוד השואה ישנם רבדים רבים, ומשמעויות שנוגעות מיד בחיי היום יום. החוויה הרגשית היא המפתח להבנת חשיבות הנושא ומרכזיותו, אבל היא לא יכולה להחליף את הבחינה השכלית שצריכה להוביל למסקנות מוסריות. הכרת הטוב היא המנוע המרכזי לעבודת ה', אך מה ה' רוצה מאיתנו וכיצד מכירים לו טובה?

כילד גם אני גדלתי כמוך לתוך נרטיב "המסכנות" שבנתה מדינת ישראל סביב נושא השואה. קראתי וחוותי שואה מגיל צעיר, והתגייסתי לצה"ל מתוך תחושת שליחות חזקה שלעולם לא ניתן לפגוע ביהודים רק בגלל היותם יהודים. עם השנים גילתי רבדים חדשים בנושא זה, שמעולם לא הועלו ולא נבחנו בשום בית ספר בו למדתי, והושתקו בכל מקום בו העליתי אותם לדיון.

חיילים וקצינים נאצים הועמדו לדין על כך שהיו שותפים לפשע ומילאו פקודות, כאשר ברור לגמרי שכל סירוב למלא פקודה היה מעמיד אותם בסכנת חיים.

ומה היא אחריותם של יהודים שמילאו פקודות והיו שותפים לרצח אחיהם???

ומה היא אחריותם של מנהיגי ציבור יהודיים, שאף התנדבו לעזור כדי לקבל טובות לעצמם ולמקורביהם?

כשהתחלתי לברר לעצמי את השאלות האיומות הללו, גיליתי לתדהמתי שבלי "שיתוף פעולה" מצד יהודים רבים, מכונת ההשמדה פשוט לא הייתה יכולה לעבוד. אמירה קשה זו מוכחת באופן עובדתי ברור לדעתי, ואני מוכן להוכיח אותה לכל מי שחפץ לברר את האמת.

חזרתי ושאלתי את עצמי, איך כל זה קרה וכיצד באמת ניתן למנוע התרחשות מעין זו בשנית?

הגעתי למסקנה מוסרית ברורה המלווה אותי מאז ועד היום. איני שופט איש ואיני יודע כיצד הייתי נוהג בעצמי בתוך התופת הנוראית של ימי השואה, אך אני יודע באופן ברור וודאי כיצד הייתי רוצה לנהוג. היטיב לבטא את תחושתי א....., שקם לאחר דבריך ואמר שהלקח המוסרי שלו הוא לא להיכנע לרוע. רוע הוא רוע הוא רוע וכלל לא משנה באיזה לבוש הוא מתחפש.

הקצין הגרמני שהעלה יהודים לרכבת, לא תמיד ידע שהוא שולח אותם לתוך כבשן האש. גם אם היו לו קצת נקיפות מצפון שהוא עושה מעשה רע מבחינה מוסרית, בכך שהוא כולא אנשים שלא חטאו ולא פשעו, ושולח אותם בניגוד לרצונם למקום לא ידוע, הוא הרגיע את עצמו בכך שהוא סה"כ ממלא פקודה חוקית, ובוודאי שאין שום סיבה לסכן את פרנסתו או אפילו את חייו מול החובה למלא את משימתו. סיפרת על יהודי שעבד בסידור הגופות בתוך הבור הפוגש את אשתו וילדיו נזרקים מתוך משאית החנק ונשכב לידם כדי שיהרגו אותו, אולם לאחר מספר הצלפות שוט חוזר לעבוד, ובכך למעשה מאפשר את המשך תעשיית ההרג.

איני שופט אותו ואיני יודע כיצד הייתי נוהג, אבל ברור לי מבלי שום ספק, שהייתי רוצה שיהיה לי את הכח לעמוד באלפי הצלפות שוט ולא להיות שותף בתהליך ההשמדה. ישנם אלפי מדרגות של חוסר שיתוף פעולה עם הרוע. לדוגמא, אם מאות אלפים לא היו מתפשטים מעצמם העיכוב הטכני הפשוט הזה היה מעכב את מכונת ההשמדה מלפעול ומציל מאות אלפים אחרים. הייתי מאוד רוצה שיהיה לי את הכח ואת העוצמה להיות בין המורדים במחנה ההשמדה בסוביבור, שרבים מהם במחיר חייהם הצילו מאות אלפים. הייתי רוצה להיות כמו משה יפה שכראש היודנראט במינסק, כאשר הקהילה כולה רוכזה לכיכר כדי לארגן את המשלוחים, צעק "יהודים רוצו, צאו מכאן, מובילים את כולכם למוות!". אותו ועוד מספר עשרות אנשים רצחו הנאצים במקום, אבל רבים רבים ניצלו. המשלוח שאמור היה לצאת תוך מספר שעות, התעכב למספר ימים וחייב את הנאצים בריכוז כוחות אדיר, ובסופו של דבר יצא בכמות קטנה מזו שתוכננה.

בשנים האחרונות אני מרגיש עצמי פעמים רבות עומד בדילמות המוסריות, שאני קורא להם דילמות השואה. הפעם הראשונה שחוותי זו בצורה החזקה ביותר הייתה כאשר נשברה הערבות ההדדית במדינת ישראל. מחתימת הסכמי אוסלו, הפכה מדינת ישראל, המתנה הנפלאה שנתן לנו בורא עולם, לשותפה לרוע. העשירון "הנאור" במדינת ישראל, שרוצה באופן מוצהר למחוק את זהותה היהודית ולהופכה למדינת כל אזרחיה, גייס את כל הנרטיב השואתי של המסכנות שהוא פיתח במשך שנים ואף בנה לו מקדש ביד ושם בירושלים, והשליך אותו על אויבינו.

בתעמולה מוצלחת הפכנו אנו היהודים לנאצים והפלשתינאים למסכנים. הישראלי הנאור חבר לטרוריסט הגדול יאסר ערפאת, הפך אותו ללוחם חופש כדי שיעזור לו לשמור על ישראליותו הנאורה מול היהודים שהחלו לסכן את שלטונו. היהודי התמים והטוב, כמוך ע......, כלל לא העלה ועדיין לא מעלה על דעתו שקיים רוע כזה בעולם. גם כאשר מדינת ישראל במו ידיה הקימה את מדינת הטרור הגדולה בעולם, ומימנה וחימשה את מי שאחרי כן הביא את המוות לפתחו של כל בית בישראל, לא השכלת להבין שאנחנו שותפים לרוע. מאות אלפים שרומו שהצבעתם בקלפי נגנבה בריש גלי ,שמחו, שלא הסכימו, נרדפו, הוכו עד זוב דם, והוקעו בכל דרך אפשרית.

בשנה האחרונה נחצה במדינת ישראל הקו המוסרי האיום מכל. בעזרת צבא "ממלא פקודות חוקיות" ביצעו חיילים פקודות שחשו וידעו שהן לא מוסריות רק כדי שלא להפסיד את פרנסתם. עלילת הדם הישראלית נגד היהודים - המתנחלים, כאילו הם שורש הרע באזור הצליחה. נגזר על אלפי יהודים שלא חטאו ולא פשעו, ולא גזלו איש להיות מגורשים מביתם. היו חיילים שהפנימו את השנאה ל"יהודים" ועשו זאת בחפץ לב, חלקם גילו את רוע לבבם בפיצוח גולגולות בעמונה, או בדריסה על ידי סוסים. היו רבים שחרקו שיניים ואף הזילו דמעה, אך התעמולה הפאשיסטית שקידשה את המדינה והצבא כערך עליון מחד, והפחד מהפסד הפרנסה של אנשי הקבע, הכריעה את ההרגשה והידיעה המוסרית שהם שותפים לעוול נורא.

היו רבים שעמדו מהצד ולא עשו כלום. הם ידעו שמעבר לכל ויכוח פוליטי, התהליך שנעשה בגירוש מגוש קטיף, ובפוגרום בעמונה היה רע. כולם ידעו שלוקחים אנשים מביתם וזורקים אותם על לא עוול בכפם, בלי כבוד, בלי פרנסה וחלקם הגדול גם בלי בית או תחליף ראוי. אין ספור עוולות קטנות ונוראיות פגשתי בדרך בשנה האחרונה, וכאשר עמדתי ושאלתי את מבצעיהם "למה?", התשובה היחידה הקרה והמצמררת שקיבלתי היא שזו פקודה חוקית, ופעמים רבות אף נוספה לכך האמירה שסירוב מילוי הפקודה יעלה במחיר יקר של כלא או פרנסה.

תשובה זו נאמרה לצערי הרב גם על ידי קציני צבא רבים בצבא הגרמני, ראשי יודנראט וקאפו יהודיים, שנכנסו למעגל ההשמדה בעל כרחם ופעמים רבות בלי שידעו כלל את המשמעות האמיתית של מעשיהם. קציני צה"ל שמילאו פקודה אמנם לא הביאו אף אחד למחנה השמדה, אבל את קו הרוע הם חצו. הם מילאו פקודה שהם ידעו שהיא לא מוסרית. הם פגעו באחיהם רק כדי שהם בעצמם לא ייפגעו, ויש מהם שאף עשו זאת בשמחה כי האמינו לתעמולה על פיה היהודים - המתנחלים הם מקור הרע בעולם או לפחות כאן באזור.

מתנה נפלאה נתן לנו בורא עולם, האם אתה חושב שקידוש המדינה, הצבא או ראש הממשלה והכשרת מעשיהם הרעים הם הודיה ל-ה'? אפילו בית המקדש, ביתו של ה', אינו מספק הגנה למעשיהם הרעים של בני אדם. כאשר לא שופטים יתום ולא רבים ריב אלמנה, או זובחים לאלוהי נכר, בית ה' ייהפך לחורבות. האמירות שהנה "יש לנו צבא ויש לנו ראש ממשלה, ואנו צריכים לכבד אותם", מזכירות לי את אלו שצעקו אל הנביא ירמיהו "היכל ה', היכל ה'". כיצד אתה ירמיהו מעז לבזות את היכל ה' ולומר שהוא נבזה ונמאס בעיני ה'? טענו נגדו "הממלכתיים" באותו דור.

המקדש הוא כלי חשוב וברכת ה', המדינה ומוסדותיה וצבאה הם כלים חשובים ומתנה מאת הבורא, דווקא משום כך אסור לנו להסכים ולתת יד להשתמש בהם לרעה. הכרת התודה שלנו היא לא בכך שנשב בביתנו ונעלים עינינו בהנחה שכל מי שיושב בכסא ראש הממשלה פועל לטובה. הכרת התודה שלנו היא ביכולתנו לעמוד בפרץ וכאשר אנו רואים עוולות לקום ולהתריע ואף לנסות למנוע אותם. דווקא 60 שנה אחרי השואה האיומה צריכים אנו להיות זהירים כפל כפליים, ולא לתת למדינתנו לגלוש במדרון המוסרי החלקלק שהופך אותנו לרובוטים מבצעי פקודות. גם אתה שמעת כמוני את ניסו שחם נותן פקודות, וגם אתה כמוני ראית שיש רובוטים בין חיילינו ושוטרינו שצועדים מצעדי אימה עם סרבלים שחורים כדי להבריח אנשים מביתם רק בגלל שהם יהודים, או מפצחים את גולגולתם באלות רק בגלל שקיבלו פקודה. גם אתה כמוני יודע שרימו אותך ביודעין כאשר אמרו שיש בית ופתרון לכל מגורש. השנאה וההסתה נגד כל מי שנראה כמתנחל – יהודי, עד התרת הדם, הייתה מרוחה בכותרות ראשיות.

הכרת הטוב על הקמת המדינה ומוסדותיה, לא יכולה להיות תחליף לביקורת דרך ההתנהלות של עושי הרע והוקעתם. כסא ראש הממשלה, גם אם הוא יהיה היכל ה', אינו הופך רע לטוב.

זכרון השואה הפועם בקרבי בכל עת, הוא זה שחייב אותי לעמוד נגד הרוע הזה. הוא זה שחייב אותי לצאת מביתי ולקרוא למרי אזרחי לפני למעלה מעשר שנים בימי אוסלו, כאשר מדינת ישראל כרתה ברית עם מוות ועשתה חוזה עם שאול. בשנה האחרונה הפכה עוולת אוסלו לפשע לו היו שותפים מוסדות המדינה והצבא. מי שהתאמץ ואטם את ליבו וסגר את עיניו מהעוולות והפשעים שנעשו לאורך כל הדרך, מי שסמך באופן עיוור על המנהיגים, הצטרף לדעתי לצעדת המוות המוסרית והקיומית של מדינת ישראל.

איני דן אף אחד מההולכים לכף חובה. אין לי ספק שרובם המוחלט לא מבין את המתרחש בדיוק כמו הצועדים הרבים לפני 60 שנה. אני רוצה להיות משה יפה, אני רוצה להיות היהודי שלא מתפשט, גם כשכולם מתפשטים. אני אלחם בכל כחי במשטרת ישראל שמתפארת בקצינים כמו ניסו שחם ובצבא הגנה לישראל שהפך להיות צבא הגירוש לישראל. לא יבלבלו אותי עם דגלי ישראל על כל כובע וסרבל שחור, ואפילו כיפה לכל ראש מגרש לא תרתיע אותי. רע הוא רע הוא רע, ודווקא בגלל שעושה אותו המדינה שלי והצבא שלי והמשטרה שלי אלחם בכל כוחי. אנו כמדינה "אמרנו אלוהינו למעשה ידינו" וקידשנו והכשרנו כל רע, והכרת התודה שלי ל-ה' היא להקשיב לקולו לעמוד בפרץ ולעשות טוב. פולין היא נוסטלגיה לטוב ולרע, הר הבית הוא אבן הבוחן. כל עוד נמשיך לראות את מקום המקדש חרב, ויהודים מנועים מלרצות את עפרו רק בגלל שהם יהודים. כל עוד ניישר קו עם האנטישמיות העולמית והישראלית המקבלת כמובן מאליו את שלילת זכותו של היהודי להתפלל, במקום בו ילדים ערבים יכולים לשחק כדורגל, נהיה שותפים בעל כורחנו לרוע.

תפילתי שגם אם ישליכו אותי לחצר המטרה כירמיהו, או אחשף לכליפות ורוק כישעיהו, אמשיך להודות ל-ה' ולהכיר בטובו, בעמידה לימין אביון להושיעו משופטי נפשו.

באהבה גדולה,

מיכאל פואה