בכי בחדר 617

זה היה אמור להיות ארוע משמח. בשבוע של פסח חגגנו גם את הבר-מצוה של בננו. מכיוון שלא היינו מסוגלים לארח את כל המשפחה המורחבת בביתנו גם בליל הסדר וגם לשבת הבר-מצווה, החלטנו למצוא בית מלון להתכנס ולחגוג את שני הארועים.

תגיות: גוש קטיף
אורח באתר , כ"ט בניסן תשס"ו

זה היה אמור להיות ארוע משמח. בשבוע של חג הפסח חגגנו גם את הבר-מצוה של בננו. מכיוון שלא היינו מסוגלים לארח את כל המשפחה המורחבת בביתנו גם בליל הסדר וגם לשבת הבר-מצווה, החלטנו למצוא בית מלון שבו כל בני המשפחה, מהארץ ומחו"ל, יוכלו להתכנס ולחגוג את שני הארועים.

הגענו לבית המלון הירושלמי ובהתרגשות רבה עלינו לחדרנו - חדר 617. העפתי מבט מסביב וכשראיתי שהכל טוב ומסודר, שלחתי את משפחתי לחדר האוכל לאכול סעודה קלה לפני תחילת הסדר. אני נשארתי בחדר כדי לסדר את חפצינו.

שמחתי להנות ממספר דקות של שקט לאחר הימים העמוסים לקראת פסח והכנת ארוע משמעותי כגון בר-מצווה. היינו שמונה נפשות בתוך שני חדרי מלון קטנים. היו המון מזוודות ומקום מועט בו לסדר את הכל. בלית ברירה, החלטנו ששנים מילדינו ישנו ברצפה. אלתרתי להם מזרן מהספה הנפתחת שבחדרנו. התכופפתי למשוך את הספה כשפתאום ראיתי חתיכה של נייר מקופל בין המזרן לבין הקפיצים התומכים.

"מענין מה זה, איזה מקום מוזר להניח דף..." הרהרתי לעצמי. אט אט הוצאתי ופתחתי אותו. התברר שהיו שני דפים מחוברים בסיכה ועליהם מודפס שיר בעברית. התחלתי לקרוא אותו.

שם השיר היה "קינה" (כמו זאת שקוראים בט' באב). המחבר/ת אינו/ה ידוע/ה. כשסיימתי בסך הכל את שלוש השורות הראשונות, הרגשתי חולשה, פסעתי אחורנית ושקעתי על המיטה, געתי בבכי. מישהו חיבר שיר - אדם ששהה בחדר זה בבית המלון לפני בואנו. מישהו שבמשך שמונה חודשים הצטופף באותו החדר עם משפחתו כשהוא המום, כואב ונשכח על ידי בני עמו. הנה שיר שנכתב באמצע כאב וסבל, ואני זאת שמצאה אותו. האם השיר הושאר שם עבורי או אולי לאורח המלון הבא שילון בחדר. האם הוא הושאר בכוונה או האם הוא פשוט נשכח שם במרוצת פינוי בית המלון על ידם על מנת לאפשר לאורחים אחרים לשהות במקום בחג הפסח.

שמעתי שרבים מהמשפחות שהוסתרו בבתי מלון ירושלמיים ל"תקופה בלתי ידועה" הוכרחו שוב לעבור למקום אחר על מנת לפנות את מקום עבור אורחים שהגיעו לחג הפסח. "הוי, ריבונו של עולם, חדר זה היה מקום המגורים של משפחה מגוש קטיף!" על אף שרעדתי, הכרחתי את עצמי להמשיך לקרוא. להלן השיר במלואו:




סיימתי את השיר ורציתי לדעת מי היו האנשים שהתגוררו בחדר 617 במשך שמונה חודשים? כמה ילדים היו להם? איזו משרות היו להם לפני שהוקרבו על ידי הפוליטיקאים שבממשלה. האם הם שמחו לעזוב את המלון תמורת מגורים ב"קראווילה", או האם שוב מצאו את עצמם קרבן, הפעם עייפים מדי ומדוכאים מדי להלחם? האם הם השאירו את השיר בכוונה כדי שהאורח הבא ימצא אותו, או האם הוא נשכח בטעות? מדוע החדרנית לא מצאה אותו כשכל החדר היה נקי במיוחד לפסח, אפילו השטיחים נשטפו לאחרונה. הרגשתי אותם עוד לחים תחת כפות רגלי. האם הקב"ה רצה שאמצא את השיר על מנת לחלוק את שברון הלב עם אחרים...?

שיר ללא שם מחבר, ללא אפשרות לדעת אם הושאר בכוונה או בטעות...

אכן, בכיתי בחדר 617, ואף הרהרתי כמה דמעות נשפכו בשמונה החודשים האחרונים לפני בואנו.

מאז הפינו אני מתפללת מידי בוקר שהקב"ה יברך את אחינו ואחיותינו מגוש קטיף וצפון השומרון. אני מתפללת שה' יתן להם חיים שמחים ונפלאים הרבה יותר ממה שהיה להם קודם ושמצבם ישתפר לאלתר!

בכי הוא דבר טוב, אך הוא אינו פתרון. מה שכן זה תמריץ טוב לגרום לנו לפעול. בשם אחינו ואחיותינו שנקרעו מבתיהם, מחייהם ומקהילותיהם, אנא בואו נעשה למענם מעשה חסד שיוקדש לזכותם. הינכם יכולים לבחור גם אחת מההצעות להלן:

א. התפללו לבריאותם ושלוות נפשם בכל שעת תפילה אפשרית.

ב. תרמו ישירות למשפחות על מנת לסייע להם לבנות מחדש את חייהם ( תוכלו ליצור עמי קשר בדוא"ל על מנת שאעזור לכם ליצור קשר עם משפחות, לפי כתובתי למטה. (tamary@israelNationalRadio.com)

ג. בקרו אותם או "אמצו" אותם כחלק ממשפחתכם או כ"עיירה תאומה" על מנת להראות וספק תמיכה.

ד. התחייבו לפעול בעתיד למניעת התרחשות מקרים דומים.

מי יתן ושהדמעות שתשתפכנה בעתיד בחדר 617 תהיינה דמעות של שמחה ממבקרים חדשים שיבואו לארץ ישראל לקבל את משיח צדקנו ולסייע להביא את הגאולה השלמה שהקב"ה הבטיח לנו. מי יתן ושנבכה כולנו משמחה ולא מעצב ושנתחיל את הפעולות החיוביות כעת על מנת לוודא שהגאולה תבוא במהרה בימינו. אמן.