הצליחו להכעיס אותי החבר'ה, אבל עוד יותר הצליחו להקפיץ אותי, כמעט כרגיל, עיתונאינו הדגולים.

שלושה פיצוצים הרעידו את אתרי התיירות של סיני, ואנחנו, כצפוי, חרדנו בראש ובראשונה לגורל הישראלים המשוטטים שם. לא חלף זמן רב וצפירות ההרגעה נשמעו ברמה. אמנם עשרים ושלושה הרוגים נמנו בתום האירוע, אך לגודל הנס אין ביניהם ישראליים. מתוך מאות ואולי אלפי הישראלים שנמצאו באותו יום בסיני רק שלושה נפגעו מהלם בלבד. אנחת רווחה.

בשלב הזה התעוררו גורמי הביטחון, הניפו אצבע זועמת כלפי שמיים עוטי העננים והרעימו בקול: "אמרנו לכם", ומספר עיתונאים החרו החזיקו אחריהם בקול רפה, "מה שנכון נכון, הם אמרו". ובכל זאת מרבית העיתונאים העדיפו להתייחס לבחורינו יפי השקפקף והגופייה בסלחנות ובחיוך שרומז משהו כמו "ראו איזה אחלה חבר'ה יש לנו. לא מפחדים מכלום. גברים אחד אחד...".

החיוך הזה של העיתונאים, והראיונות האינסופיים עם נודדי החופים המופלאים של סיני הם שהכעיסו אותי, ותתפלאו, דווקא לא בגלל היחס המזלזל שלהם לאזהרות מערכת הביטחון. אני לא בטוח שמערכת הביטחון הישראלית הייתה נמנעת מלהוציא אזהרת מסע לביקורים בישראל עצמה, כך שניתן אולי להבין את הלך המחשבה שהוביל את החברים להעדיף את מרחבי סיני על פני הדוחק בדיזינגוף סנטר – "'הם תפקידם להזהיר, אני אעשה את החשבון שלי" אומר הנווד בן התשחורת הישראלי לעצמו, נוטל תרמיל ויורד דרומה. כך שלא הזלזול הוא שמקפיץ אותי. לפחות לא הפעם.

אני מבקש דווקא להפנות את תשומת הלב לתאריכו של הפיגוע המשולב בסיני – יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום בו עם ישראל בארץ ובעולם מתייחד עם זכר נרצחי הטבח הגדול בהיסטוריה, הפשע שאין מילים שיוכלו לתאר את זוועתו. פתאום גילה לנו הפיגוע המשולב בסיני הזה שביום האבל הלאומי שנדמה היה כקונצנזוס לא כולם מרכינים ראש, ולא כולם כורים אוזן כדי לשמוע את עדויותיהם המצמררות של האודים המוצלים מאש. הנה, מתברר שביום הזה חצי האי סיני גדוש בצעירים מנורגלים כדבעי שהגיעו מישראל.

בשבוע הבא תציין מדינת ישראל את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. כולנו יודעים שחלק ממצוות היום עבור עיתונאינו וצלמינו הוא פשיטה על חוצות מאה שערים במשימת איתור קבוצת החרדים התורנית שתהלך לה מעדנות בשעת הצפירה. זה הרי לחם חוקינו ביום הזה. התרגלנו, ואין איש מערער על כך. מערכת כל עיתון מחויבת, כנראה על פי חוק, להציג בפנינו את "התמונות המזעזעות" בעיבורה של שכונה חרדית, תוך השוואה "כאן עומדים – כאן הולכים", להוקיע את אותם חרדים אל עמוד הקלון התקשורתי, וכמעט לדרוש את העמדתם לדין.

כאן אני מבקש לתהות באשר לאותם עיתונאים שדיווחו על מטיילי סיני וראיינו אותם לאחר הפיגועים שם בקריצה, באהדה ואולי אפילו בשמץ של קינאה. האם הם לא אותם עיתונאים ממש שנשלחים כחיצים למשימת איתור החרדים "מחללי הצפירה" ביום הזיכרון לחללי צה"ל?

תזכורת: החרדים שאינם עומדים בצפירה אינם עושים זאת מתוך התנערות מהעצב על נפילת החללים. כידוע, לא אחת בשעת הצפירה הם מעדיפים לקרוא פרקי תהילים חרישית לזכר הנופלים. לעומתם אלה שיוצאים ביום הזיכרון לחללי השואה להשתזף בסיני מבקשים להתנער לחלוטין מהעצב, מהכאב, מההשתתפות עם עם ישראל באבלו. האם לא היה ראוי לגנות אותם על כך? או לפחות להמעיט מעט בראיונות איתם, בפיאור וגידול שמם כנוער הנפלא שמבטא חופש ודרור בכל מחיר?

מישהו יכול להבהיר לי את פשר הרדיפה במאה שערים והאהדה בדהאב?