משחק מכור

בזמן גירוש גוש קטיף הייתי ליד בית הכנסת בנוה דקלים. במקום התעורר ויכוח בין חברי מועצת יש"ע למספר משובחי"ם: "אתם כולאים אותנו בבית הכנסת ומתאמים את גירושינו עם המשטרה", קראה נערה זהובת שער לעבר חבר מועצה בכיר.

שושי גרינפלד , כ"ט בניסן תשס"ו

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7
בזמן גירוש גוש קטיף הייתי ליד בית הכנסת בנוה דקלים. במקום התעורר ויכוח בין חברי מועצת יש"ע למספר משובחי"ם: "אתם כולאים אותנו בבית הכנסת ומתאמים את גירושינו עם המשטרה", קראה נערה זהובת שער לעבר חבר מועצה בכיר. "זה שקר. איננו מתואמים עם המשטרה" ענה הבכיר. "בבית הכנסת נוכל להתגונן בצורה הטובה ביותר, ולהחזיק מעמד ימים רבים", הסביר סדרן עושה דברו של הבכיר. אבל המשובחים לא השתכנעו וקראו: "צריך להתפזר וליישב את הבתים שכבר גורשו. אתם מסרסים את המאבק".

מי צדק, ומי שיקר, מי רצה להיאבק, ומי סירס, הראו צילומיו של רינו צרור. בכירי המועצה נראו מתאמים את הגירוש עם ראשי המגרשים. והסוף ידוע.

עוד חשפו הצילומים רב ידוע שקרע קריעה, וזעק "ברוך דיין אמת" יחד עם אלפי נערות ממרות בבכי, בזמן שכשלוש מאות משפחות עוד היו בבתיהן בנוה דקלים, רבות מהן לא ארזו דבר.

גם בכפר מיימון שיקרו להמונים: "ממשיכים לצעוד", למרות שקודם לכן התקבלה החלטה שהמצעד לא יצעד.

האם היה מאבק בגוש קטיף? או שרוב ניסיונות המאבק סורסו על ידי ההנהגה? האם ה"מחאה" הייתה רק "שואו", והכול נמכר מראש?

עדויות ממספר מגורשי גוש קטיף שופכות מעט אור על אופי ה"מאבק" בגוש:

מיכל שומרון הייתה במשך שנה וחצי בצוות המבצעי של גוש קטיף.

"אני אומרת בכאב: לא עמדנו כחומה בצורה להגנת הגוש", היא אומרת. "ויתרנו עליו. למשל: לפני הגירוש הגיע רשימת כתובות המגרשים מהמעגל הראשון. הגענו למטה המאבק, והצענו: ניגש לכל בית של מגרש. הרבנים שאלו: 'ומה תגידי להם?' אמרתי: 'לסרב פקודה, שלא מוסרי לגרש אדם מביתו. בכל העולם שופטים אנשים שעשו זאת כפושעי מלחמה', רבני הגוש אמרו: 'לא. אסור להגיד לחיילים לסרב פקודה'. בנוסף: הוכנה תכנית מבצעית ליום הגירוש, לבתר את נווה דקלים לשש. הגענו עם התכנית למטה הגוש, שטרפד אותה". לו לא ניהלו מגעים עם המנהלת על היום שאחרי, לו עמדנו כחומה, היינו היום בגוש. זה ניסיון שאפשר היה לעמוד בו".

"שאלתי אחד מרבני הגוש", מספר אפרים טשנדי מנוה דקלים, "איך מתארגנים למאבק? הרב אמר: מתפללים. אמרתי: להתפלל זה טוב, אבל איזה צעדים מעשיים נעשים? והרב אמר: לא נעשים. מתפללים. על כל אחד לעשות חשבון נפש לאיזה רבנים הוא שומע. לא פעם בהיסטוריה רבים הובילו קהילות שלמות לאבדון".

"הלכנו אחרי ראש המועצה שלנו בעיניים עצומות", מספרת מגורשת נוספת, "אבל הוא עשה עסקים מאחורי גבינו עם המנהלת ומכר אותנו. שבועיים אחרי הגירוש כבר מצא לעצמו תפקיד חדש, שכר וילה בשפיר, ולא בא לגור איתנו כאן בקרוונים".

על רגעי הגירוש של משפחתה סיפרה מיכל שומרון: "עד הרגע האחרון לא ארזנו. הגיעו לגרש אותנו שמונה פעמים, ולא הצליחו. נוה דקלים התרוקנה, ובשבת האחרונה נותרנו שמונה משפחות. הבתים עמדו על תילם. הכביש היה פתוח. שלחנו הודעות לשכנים, התחננו שיחזרו הביתה, שמי שחוזר לארוז פשוט יישאר. אבל לאנשים לא היה כוח להיאבק. דיברנו עם מועצת ישע, הם לא עשו דבר".

"בזמן הגירוש שמנו גדר תיל סביב לבית, זה הרתיע את המגרשים" מספר גלעד אורבך (20) מנוה דקלים. "היינו המשפחה היחידה שעשתה זאת בנוה דקלים וזה היה מעט מידי. כשניסו לגרש אותי רדפתי אחרי המגבניקים, עד שברחו מהבית ולא נכנסו שוב. אבל אז בא רכז הנוער שלי עם מפקד המגבניקים ושכנע אותי להתפנות. היום אבא שלי אומר שעשינו טעות, שאם בכל בית בגוש קטיף היה מאבק כמו בעמונה, עוד היינו בנוה דקלים".

משפחת דאהן התגוררה 20 שנה בנוה דקלים. "התפננו מרצון בלילה האחרון של הגירוש. נכנסנו למכונית ונסענו. אני מרגישה החמצה ושעשינו טעות. רבים התפנו מרצון בגלל לחץ פסיכולוגי. לו עזרו לאנשים להתמודד עם הלחצים שהפעילו עליהם, המצב היה אחר".

אלה מספר עדויות שנאספו באופן אקראי. מחקר מעמיק יחשוף תמונה עגמומית אף יותר.

מאחורי סירוס ההנהגה של המאבק עמדו המגרשים עצמם.

אין צבא שיכול להביס עשרות אלפי אזרחים לא חמושים אבל נחושים שצועדים כגוש אחד לגוש קטיף, או אלפי אזרחים שנאחזים בבתים ולא מוכנים להתפנות מרצון, בלי לטבוח בהם.

גילויי אלימות של השלטון, גוררים במקרים רבים התקוממות עממית רחבה נגדו, ונפילת המשטר בסופו של יום.

מי כן יכול להביס את ההמונים, כך שהשלטון יוכל להסתתר במסווה ה "רגישים ונחושים"?

הנהגת ההמונים.

המגרשים ידעו זאת והשתמשו בהנהגה לנטרול המאבק. זה היה קל, מאחר שרבים מהנהגת המחנה הכתום ורבניו היו שבויים בקונספציות שיש בכל מקרה להיכנע לראשי המדינה, גם כאשר היא מחוללת פשעים נגד אזרחיה. בחבל ימית אמרו במפורש לצאן מרעיתם: "אוי ואבוי אם תנצחו את הצבא".

ההמונים לא ידעו שהמשחק מכור, מאחר שההנהגה שיקרה.

ניתן היה להתמודד גם מול הלוחמה הפסיכולוגית, לו רצו. דוקטור רון שלייפר מבר אילן, חשף בראיון עיתונאי חלק מדרכי הפעולה של המגרשים:

"הממשלה משתמשת במניפולציות, למשל פיצול היריב. כשהיריב קשה לפיצוח מחלקים אותו לחלקים קטנים יותר ומוצאים את החוליה החלשה, בעלת המחויבות האידיאולוגית הנמוכה ביותר, הבעייתית מבחינה כלכלית. כשהיא נשברת החוליות במעגל הקרוב מתחילות לפקפק במטרה, דבר שיוצר גלי הדף (למשל: מוישה אנחנו נישאר פה בסוף לבד).

רצוי לזהות את היריב עם מרכיבים שטניים ולעשותו לא אנושי. למשל אימא שמערבת את ילדיה בשדה הקרב שלה. כך הופכים את הקבוצה ללא לגיטימית והאווירה נגדה מתחזקת.

סוגי המסרים שנשלחים מהווים אלמנט מכריע, למשל: 'הרי הסוף ידוע לכם מראש, למה להאריך את הסבל?'. או הפעלת ארגוני חזית כגון אזרחים למען פרס, המפרסמים הודעות ענק בעיתונות שחתומות רק בת"ד, במטרה ליצור אווירה של תמיכה רחבה. הצד היפה בכל המאבק", אמר שלייפר, "הוא שהכול ניתן לצפייה מראש, במיוחד בקונפליקטים כאלה. ניתן להתמודד מולם ולנצח. צריך למפות את הטכניקות של היריב, ולבנות את האסטרטגיה שלו הפוך. ניתן בקלות לחשוף את הטכניקות, ולנטרל אותן".

מדוע לא התייעצו ראשי ההנהגה עם פסיכולוגים כדי לנטרל את המגרשים? האם אי אפשר היה להפעיל שיטות דומות בכיוון ההפוך במטרה למנוע את הגירוש?

על כך השיב שלייפר לפני גירוש הגוש: "ניתן אבל אני לא בטוח שאנחנו רוצים כי זה עלול ליצור קרע".

שלייפר בחר לקרוא למניעת פשע בבני עמו, "קרע".

בעקבות הניסיון המר של גוש קטיף, באחריותו של כל יחיד לבחון את מנהיגיו, ולא לקיים "פקודות בלתי חוקיות בעליל" שלהם. הניצחון אפשרי. אם רוצים לנצח. ואם תרצו: אין זו אגדה.