אשרי הגפרור שניער מוחות!

הבדיחה המפורסמת על הרשל'ה, הליצן היהודי, מספרת כי אימו שלחה אותו לחנות לקנות חבילת גפרורים. בדרך הביתה "בדק" הרשל'ה את כל הגפרורים, וכשהגיע בישר לאימו בשמחה כי הגפרורים נדלקו כולם, ומדובר בסחורה טובה...

ערן שטרנברג , ו' באייר תשס"ו

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7
הבדיחה המפורסמת על הרשל'ה, הליצן היהודי, מספרת כי אימו שלחה אותו לחנות לקנות חבילת גפרורים. בדרך הביתה "בדק" הרשל'ה את כל הגפרורים, וכשהגיע בישר לאימו בשמחה כי הגפרורים נדלקו כולם, ומדובר בסחורה טובה...

אני זוכר שבאחת הפעמים בשרותי הצבאי בה הוצבתי בעמדת שמירה במקום שכוח אל חלפה בראשי בדיחה זו ואולי מתוך שעמום עוררה אצלי שאלה, למה כשמדברים במכשירי הקשר הצבאיים מכנים את החיילים בשם "גפרורים"?

ומאחר ובשמירה אינסופית עסקינן בה אסור לעשות כלום מלבד מלשמור, הפלגתי במחשבותיי ועניתי לעצמי שקרוב לודאי הקב"ה סובב זאת כך כי חייל הוא כמו גפרור. כלומר, בעת מלחמה או תקרית אש, שזוהי פסגת השירות בצבא, יודע החייל כי הוא נכון למסור את נפשו על הגנת העם והארץ, והיות וכך הוא ממש כמו גפרור, כלומר, שימושו הוא "חד פעמי" ובאותו הזמן הוא מאיר באור גדול ונשמתו "מחממת" (במובן החיובי) את העולם.

עם עקירת היישובים וההידרדרות הכללית המתרחשת מאז בצבא תחת שרביטו של הפוליטרוק דן חלוץ, ונוכח ה"התכנסות" הממשמשת ובאה עלינו לרעה, דומה כי צה"ל אינו רואה את עצמו מחויב לשמו, קרי, צבא הגנה לישראל, והוא הופך אט אט באמצעות קצינים קרייריסטים לשכיר חרב פוליטי היודע היטב באיזה צד מרוחה החמאה ואת מי האליטות מקדמות בסולם הדרגות.

לאור זאת משתנה בהתאם גם הגדרת השירות הצבאי. אם בעבר נדרשנו להסתער על ג'בלאות ולכבוש "פיתות" עם טנקים והכל תוך כדי מסירות נפש ממש, הרי שהיום, נוכח היפוך שבשבת המטרות והערכים תמצית ה"גפרוריות" היא למסור את הנפש ולהסתער על התודעה המוסרית של הצבא מתוך תפיסה הרואה בה יעד צבאי של ממש.

בעבר, כדי להילחם בצד השני, היה צורך להצטייד בכלי נשק משוכללים יותר ולהתאמן על צורות לחימה טובות יותר, כלומר, מקור הכוח המוסרי נבע כמובן מצדקת הדרך, אך ללא מקצועיות צבאית נטו גורלנו היה...

כיום, כדי לנהל קרב על התודעה יש להצטייד בתודעה חזקה יותר מזו שיש למחריבים (ואתעלם כרגע מן הקלישאה שאין צד שני ובעצם כולנו צד אחד...). לצד השני יש את כל הכוח והעוצמה הפיזית, יש לו תקשורת מגבה ואווירה תומכת. הצד השני יצר נרטיב בו עצם הדעה שלנו היא משוללת לגיטימיות (עיין ערך דן חלוץ: "זה לא היה גירוש ואינני מרגיש שגירשתי איש"), ולפי נרטיב זה אמירות כמו "ארץ ישראל לעם ישראל" או "תפקידו של הצבא הוא אך ורק להגן על יהודים" הן גם אמירות פוליטיות.

בכלל, לאחרונה נוצר בצבא מצב בו הבלגה על ירי קסאמים מוצגת כאילוץ ערכי (כדי לא לפגוע בערבים לא חמושים) ולא כאקט פוליטי, כשמנגד, כלפי יהודים, כל פקודה היא ברת ביצוע ללא אילוץ או גבול כלשהו. היטיב לבטא זאת תא"ל גרשון הכהן, מפקד החורבן, שאמר לארי שביט בעיתון "הארץ" טרם העקירה שהוא עושה זאת "בשם הנאמנות שלי לריבון...". אגב, בראיון אחר ל"הארץ" (9.9.05) תאר ארי שביט את גרשון כמי שעולמו הנפשי הוא "עולם שבו שהאהבה לצבא והמסירות למדינה גוברות על כל ערך אחר. עולם אשר אמונתו בממלכה ובחיילות היא כמעט דתית"... דומה כי אפילו באוניברסיטה לא יצליחו להגדיר את המושג פאשיזם בצורה טובה יותר.

פעמים רבות כשאני מדבר עם חיילים על כך שאסור להשתתף בגירוש יהודים או כשאני מסביר להם על חוסר התוחלת ב"מלחמת שלום ההתכנסות" שתתחולל בקרוב כנראה בעזה או בכלל, כשאני משוחח עימם על הצורך "להתנגש" תודעתית במערכת אני נתקל בשתי תשובות עיקריות:

א. אבל מה זה יעזור אם רק אנחנו נעשה כך.

ב. אבל באותו רגע נעוף משירות קרבי ולא נוכל להמשיך להשפיע ולתרום.

לגבי הטענה הראשונה דומה כי אין צורך להרחיב. הטיעון של "אבל כולם עושים כך וכך" הוא ידידו הטוב ביותר של יצר הרע, ומהווה מפלט לכל אחד שנתפס בקלקלתו. אי השתתפות בפשע ועמידה גאה מול המערכת זו חובה ערכית מהמדרגה הראשונה ללא כל קשר לתוצאות. זה המינימום הנדרש בשם חובת ההשתדלות, וזו הפעולה המוסרית היחידה שמחסנת את האדם נפשית מפני זחילת דעות רעות ושאר רעלים באופן בלתי מודע לתוך אישיותו. מעבר לכך גם פרקטית הטענה אינה נכונה.

במשך עבודתי מול התקשורת שמתי לב כי במקום בו חייל הגיע לסיכום שקט עם מפקדו ועל פיו פטרו אותו מפעולה כזו או אחרת תמורת עמידה במגדל שמירה מיותר ש"הומצא" במיוחד לכבודו – במקרה כזה אכן לא הייתה השפעה לפעולה זו וערכה היחיד היה בהרגעת מצפונו של אותו חייל. אגב, גם התקשורת, בצדק, התעלמה מהעניין. אך מנגד, במקום בו חייל עמד בגאון "והתנגש" בתודעת המערכת, הוא אמנם שילם מחיר כבד, אך זכה לחשיפה תקשורתית גדולה, עיצב תודעה, השפיע, וזכה ליצור מערבולת ערכית בעוצמה כזו שעוררה גלי נפץ שהורגשו בכל צה"ל. דבר אגב, חשוב יותר מההד התקשורתי.

אם נבחן את המקרים הבודדים בהן אירעו פעולות כאלו, ניווכח שאכן זה עובד: אבי ביבר, הרב הצבאי עמיטל בראלי, סרבני גדוד לביא שנטשו את משמרתם במחסום כיסופים בעת הגירוש וכעת, חננאל דיין, כל אלו זכו וזיכו. ניתן לציין כראיה לשיטה זו גם את סרבני השמאל המפורסמים מלפני מספר שנים שנעמדו מול האומה והקריאו מכתב בו הבהירו שאינם מוכנים לקחת חלק בפעולות מסוימות. הם שילמו מחיר אך עיצבו את התודעה לטובתם. בזמנו ציין וייסגלס בראיון ל"הארץ" שגלי הסרבנים המתוקשרים של השמאל היו בין הגורמים לשינוי בדעתו של שרון (מעבר לשחיתות האישית כמובן...).

במישור הפרקטי, נקודה זו היא תשובה לטענה הראשונה. כלומר, אם מעטים אך נחושים מצליחים ליצור תודעה בתהליך שמכה גלים בציבוריות ושהשפעתו היא לא רק תקשורתית אלא גם פנימית – בתוך צה"ל, אז בוודאי שרבים שינהגו כך יצליחו במידה שהם עצמם אפילו לא משערים.

לצערי במחנה הכתום אין עדיין את העוצמה הפנימית הדרושה לשינוי תודעה. מקריאת גיליונות פרשת שבוע, חוברות ומאמרים המתפרסמים חדשות לבקרים עולה כי למרות ה"התכנסות" הבאה עלינו לרעה ישנו מאמץ מרוכז מצד מנהיגים כאלו ואחרים להרגיע ולהשכיח את הגירוש שעברנו בקיץ האחרון. כמובן שישנו מס שפתיים כלפי חובת הזיכרון, אך התהליך המתרחש הוא זהה למה שקרה מאז חורבן ימית שנשכחה מלב... מי שיקרא את הפרסומים לאחר חורבן ימית יעמוד נדהם נוכח הדמיון למאמרים המתפרסמים כיום.

וכאן אנו מגיעים לעצם העניין: תמצית "הגפרוריות" היום היא שירות תודעתי, דהיינו, במידה וזכה החייל למסור את נפשו ולעצב תודעה, הרי שהוא מיצה את שירותו בצה"ל, ולהעפתו מקרבי אין שום משמעות. גם אם תישלל מהחייל בעקבות כך היכולת לשרת בחיל קרבי, הרי שאת תפקידו כ"גפרור" הוא כבר מילא בכבוד. לא בהסתערויות ובלחיצות על ההדק יימדד השירות, אלא במסירות הנפש ובהצבת מצפן ערכי מול פרצופו של הצבא.

העובדה שרק בודדים (שבעיני נחשבים כמלאכים) נהגו כך עד כה, למרות אלפי בני המחנה הכתום המשרתים בפועל, מוכיחה כמו במחלוקת המפורסמת במסכת ברכות כי "הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידם, כרבי שמעון בן יוחי ולא עלתה בידן", כלומר האומץ הזה הוא נחלת בודדים בלבד.

פרדוקסאלית, המעשה המדהים של חננאל דיין רק מבליט את העובדה שבטקס נכחו עוד מצטיינים רבים, מן הסתם חלקם חובשי כיפות, שלא גייסו את תעצומות הנפש למחאה אצילית שכזו. איש לא זוכר כיום את שמם, איש לא מכירם, ובעתיד, כשתתחולל חלילה קטסטרופה, הם יוכלו להביט בעצב בתעודה המגוחכת התלויה בחדרם ולהיזכר שבאותו רגע קטן הייתה להם הזדמנות גדולה לקבל "תעודה" ענקית מעם ישראל. הדבר מעציב ומחייב את כולנו להגיע למסקנה שמלבד מעטים ספורים, השירות של בנינו וחברינו מהווה כעת חרב פיפיות מוסרית ומחזק את המסקנה בדבר נחיצות דחיית הגיוס לפחות עד תום החורבנות המתוכננים (או עד התבטלותם בעזרת ה').

במידה והמסר מההנהגה ישתנה, ורוח של גיבוי תחל לנשוב בגבם של אותם גיבורים שקוראים בגאון תיגר על הרקב, במידה והרבנים יקראו לכולם פומבית לנהוג כן, או אז יש להתגייס בשמחה מתוך ביטחון כי ההשפעה מבפנים, זו האמיתית שכל כך דרושה לנו, אכן תתרחש. או אז הביטוי "משפיעים מבפנים" ייגאל מעליבותו, ילבש משמעות חיובית ומרעננת ואולי יבוא סוף סוף השינוי המיוחל. זהו האתגר האמיתי.