עובד נקיון מטעם הלכלוך

כמו הרבה אישי בידור שמאלנים גם יוסי בנאי מכהן בשעות הפנאי שלו כאיש רוח. מעת לעת הוא מתיישב באולפן טלוויזיה תורן, ושופך עלינו את מררתו ואת תוכחותיו. המראיין האוהד, תמיד אוהד, עושה אז אוזניו כאפרכסת כאילו אכן מדובר באישיות הגותית, שופעת היגדים מחכימים, ולא רק בשחקן, זמר או תמלילן גרידא. וכך נגזר עלינו להיחשף פעם אחר פעם למשטמה הקמאית של בנאי כלפי החרדים, המתנחלים ושרון. בכל הופעה כזו הוא מצליח לשכנע אותנו, שאולי אין אהבות שמחות, אבל שנאות שמחות יש גם יש.

אורח באתר , א' בשבט תשס"ב

דעות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7
כמו הרבה אישי בידור שמאלנים גם יוסי בנאי מכהן בשעות הפנאי שלו כאיש רוח. מעת לעת הוא מתיישב באולפן טלוויזיה תורן, ושופך עלינו את מררתו ואת תוכחותיו. המראיין האוהד, תמיד אוהד, עושה אז אוזניו כאפרכסת כאילו אכן מדובר באישיות הגותית, שופעת היגדים מחכימים, ולא רק בשחקן, זמר או תמלילן גרידא. וכך נגזר עלינו להיחשף פעם אחר פעם למשטמה הקמאית של בנאי כלפי החרדים, המתנחלים ושרון. בכל הופעה כזו הוא מצליח לשכנע אותנו, שאולי אין אהבות שמחות, אבל שנאות שמחות יש גם יש.

השבוע הרחיב מעט בנאי את מעגל האיבה שלו ועלב גם בעולי רוסיה. ברוח המערכון המיתולוגי שכתב פעם לגששים הוא דיבר נגד הרוסים האלה, שאיך שהם מגיעים לארץ נותנים להם מיד לבחור ראש-ממשלה, לא רק וילה או וולוו. נאום עובד הנקיון מטעם הלכלוך.

אפילו בשמאל הזדעזעו קלות מהדברים הללו. גם אנשים שמסכימים עם כל השתלחות של בנאי במתנחלים או בחרדים, התביישו לשמוע מה דעתו על העולים. לכן אין טעם לגנות אותו כאן שוב. אין אפילו צורך לטעון שאם העולים היו מצביעים ברק בבחירות האחרונות, בנאי לא היה ממליץ לשלול מהם את זכות ההצבעה, אלא מאפשר להם להצביע כבר במשרדי הסוכנות ברוסיה. המלצתו המכוערת סובלת מעודף שקיפות. אבל רצוי להסביר בקצרה מדוע הוא סבור שאחרי ארבע-חמש שנים בארץ, כלשונו, מותר לעולים להצביע.

אגב, לבנאי אין בעיה רק עם הצבעת עולים. אם נמתין בסבלנות לראיונותיו הבאים נשמע אותו מציע לשלול את זכות ההצבעה גם מצברים מתחת לגיל 25. בקיצור, להוציא מפנקס הבוחרים כל עולה או יליד הארץ שטרם נחשף דיו למכונת התעמולה של מחנה השלום. בנאי וכפיליו פשוט זקוקים לזמן כדי לדכא את האינסטינקטים הימניים של הישראלים החדשים ולהשתיל במקומם תובנות שמאלניות מורכבות.

כשיהודי ממוסקבה מגיע הנה הוא נדהם נוכח קטנותה של הארץ. ברוסיה הוא יכול לנסוע ימים ברכבת בין עיר לעיר, ואילו כאן המדינה נגמרת לו אחרי שעתיים. הוא מגלה שחברון נמצאת חצי שעה בלבד מירושלים, ולא מבין איך אפשר להחזיר אותה לערבים. פתאום מתברר לו שארץ ישראל השלמה היא בסך הכל מיני קולחוז. לכן, בדרך כלל, הוא מצביע לאלה שמבטיחים לשמור אותה בידיו לנצח.

יהודי רוסי הנוחת כאן אחרי אלפיים שנות אנטישמיות, לא מוכן שגם בארץ ירדפו אותו בגלל יהדותו, יסקלו אותו, ישחטו אותו, ירוצצו את גולגלתו. אין לו טיפת סימפטיה למחבלים, ממשיכי מורשתם של הפוגרומצ'יקים במולדתו. נאומי ההסתה של המנהיגים הפלשתינים מדאיגים אותו, גם כשלא מתרגמים לו כל מילה. בהזדמנות האלקטוראלית הראשונה הוא מצביע למועמד שמתחייב להשיב להם מנה אחת אפיים.

אבל אחרי כמה שנים טובות בארץ, כשהעברית שלו משתפרת קמעה, והוא כבר מבין את יוסי בנאי במקור, אפשר להתחיל לטפטף לו שארץ ישראל הקטנה היא בעצם אימפריית כיבוש, שערפאת הוא אלכסנדר דובצ'ק ושהקוזאקים האמיתיים הם המתנחלים. עולה ששומע רדיו עברי וקורא יום יום "הארץ" עשוי להשתכנע בהדרגה שספינות הנשק הפלשתיניות כשרות כמעט כמו אוניות המעפילים שלנו. אחר-כך נשאר רק לשכנע אותו שתכלית הכיסופים היהודיים היא שבעת ימי שקט, ולשחרר אותו לקלפי.
================
חגי סגל הוא עורך ראשי של חדשות הרדיו בערוץ 7.
מאמרו של חגי סגל פורסם בעיתון מעריב ב-11.1.01.