פיני זה אהוד

אירועי יום העצמאות, שהסתיימו יום אחרי החג בהצגת הממשלה החדשה בפני הנשיא, נפתחו יומיים לפני החג בשיחת הטלפון ההזויה בין אהוד אולמרט ופיני גרשון.

אורי אליצור , ט' באייר תשס"ו

אורי אליצור
אורי אליצור
באדיבות המשפחה
אירועי יום העצמאות, שהסתיימו יום אחרי החג בהצגת הממשלה החדשה בפני הנשיא, נפתחו יומיים לפני החג בשיחת הטלפון ההזויה בין אהוד אולמרט ופיני גרשון. היא סימלה באופן פיוטי ונוגע ללב את הדיאלוג הדמוקרטי בין הממשלה החדשה ובין העם היושב בציון.

אם מישהו עוד שואל בשביל מה צריך ערוץ טלוויזיה ממלכתי, רגעים נשגבים כאלה הם התשובה. גם צסק"א, שבפרץ של אנטישמיות סירבה לאכול אותה, לא תוכל להעיב על ההישג, ועל תחושת הגאווה הלאומית והעצמאות. אחרי הכל, בתוך החולצות הצהובות של מכבי פועם בהתרגשות ליבם של שחקנים אפריקנים שניקנו באמריקה עבור קבוצה מאסיה שמשחקת באירופה.

באמת למה אנחנו משחקים באירופה ולא באסיה? יש לזה שתי סיבות, אחת היסטורית ואחת נפשית. הסיבה ההיסטורית היא שאי שם בשנות השישים או תחילת השבעים, סילקו אותנו ממשחקי אסיה. אסיה מלאה כידוע מדינות ערביות, ומוסלמיות, ואגודות ספורט של העולם השלישי, הרביעי והחמישי, ואלה לא רוצים לשחק איתנו. אז כדי שלא יהיו אי נעימויות שעלולות להעיב על הרוח הספורטיבית של הג'נטלמנים מעיראק, אירן וסוריה וכדומה, שיבצו את הקבוצות הישראליות במשחקי אירופה. הסיבה הנפשית היא שאנחנו מתים להיות שייכים לאירופה. אחד הסודות השמורים ביותר של מדינת ישראל הוא שאנחנו לא סובלים כדורסל.

בינינו, אנחנו גם לא מרגישים ממש אחים של אנתוני פארקר, אבל מכבי תל אביב מרעידה לנו את הלב בגלל העניין האירופי. היא עושה לנו מין וואו כזה... וואו, כבשנו את אירופה. וואו, אנחנו ממש שייכים. בעצם, לגבי חלק גדול מהישראלים, השאלה האמיתית היא הפוכה: לא למה אנחנו משחקים באירופה, אלא למה אנחנו חיים באסיה.

מהרצל עד אולמרט

אז הנה אחים שלי, לקראת יום העצמאות הבא, התשובה ההיסטורית המוסמכת לשתי השאלות: אנחנו משחקים באירופה כי סילקו אותנו מאסיה, ואנחנו חיים באסיה כי סילקו אותנו מאירופה.

איש אחד שם לב לבעיה הזו כבר לפני מאה שנה, קראו לו תיאודור הרצל. הפתרון שהוא הציע היה להקים את מדינת היהודים. אבל מאה שנה אחרי מותו, התברר שהישראלים לא כל כך אוהבים את מדינת היהודים, והם עדיין לא יכולים למצוא מנוחה בנפשם בלי להיות שייכים. לכן שמעון פרס הציע פתרון אחר: המזרח התיכון החדש. אם אירופה גירשה אותנו ואסיה לא רוצה אותנו, אנחנו נראה להם מה זה. נבנה פה מסביבנו אירופה וירטואלית, שתהיה גם וגם. נקים את השוק המשותף של המזרח התיכון, נעשה שלום עם כולם, נייסד בנק מרכזי ומיזמים משותפים, ננהל ועידות בינלאומיות, נפתח את כל הגבולות, ואם הם לא ירצו לשחק איתנו, נשכנע אותם או נכריח אותם. כי מה שלא הולך בכוח ולא מסתדר עם המוח, ילך בדמיון.

אבל בינתיים התברר שזה לא הולך אפילו בדמיון. ולכן קמה ממשלת אולמרט ומציעה פתרון חדש. אם האדונים הנכבדים אחמדינג'אד וא-זהאר לא מוכנים להיות ג'נטלמנים אירופים, ואם הם מפתחים כל מיני ראשי נפץ מפחידים ומגדלים דורות של מחבלים מתאבדים, אנחנו לא נחכה להם. נחריב בעצמנו עשרות ישובים, נסתלק ביוזמתנו מכל מקום שהם שכנים שלו, ונבנה גדר אלקטרונית בגובה ארבעה מטר. ככה לא נראה אותם ולא נדע שהם קיימים, ושלום על שוויצריה הקטנה. נשחק ביורוליג ונשיר באירוויזיון (מה שלא ישאיר בידי האירופים מספיק זמן חיכוך כדי לסלק אותנו), והערבים והמוסלמים ייעלמו מחיינו בכלל, כי מה שמעבר לגדר לא קיים.

צור ישראל

פיסקת החתימה של מגילת העצמאות פותחת במילים: "מתוך ביטחון בצור ישראל אנחנו מכריזים בזאת"... כידוע, הנוסח הזה הוא פשרה בוויכוח גדול, שכמעט עיכב את כל הטקס. הדתיים דרשו ששם אלוקים ייזכר במסמך, בלי זה לא נחתום. אנשי השמאל אמרו בשום אופן לא, להיפך. אם יהיה שם משהו דתי לא נחתום. בסופו של דבר הסכימו על הנוסח "צור ישראל" שאפשר לפרש אותו לכאן ולכאן. מי שרוצה יכול לראות בו כינוי לריבונו של עולם, ומי שרוצה רואה בו ביטוי לעוצמה היהודית ההיסטורית ולכוחה הנצחי של התקווה שבלבב פנימה.

איך שלא תפרשו את זה, זה כל מה שיש לנו. לא יעזור לנו פיני גרשון, ולא יועיל לנו יוסי ביילין. אנחנו לא שייכים לאירופה, ולעולם לא נהיה, ואנחנו לא שייכים לאסיה, ולא נהיה. אנחנו שייכים רק לנצח ישראל. תפרשו את זה איך שאתם רוצים, כל פירוש הוא לגיטימי, רק אל תברחו מזה ואל תחשבו שאפשר להסתתר מזה מאחורי גדרות. אנחנו מאוד בודדים, ואין לזה פתרון. אבל יש לנו ביטחון בצור ישראל, הוא האוויר שהמדינה הזאת נושמת. ממנו היא מפיקה אנרגיה וצומחת, ובלעדיו היא מתייבשת וגוססת.