הזיכרון הלאומי, למי?

נתקלתי בספרים הללו בעת שסידרתי מחדש את ארון הספרים לקראת פסח, והורדתים אחר כבוד למחסן. אני בטוח שעינם של רוב הצעירים הקוראים מאמר זה לא שזפה את דפיהם המצהיבים מעולם.

תגיות: גוש קטיף
אורח באתר , י"א באייר תשס"ו

מי מכם מכיר את המפעל הספרותי ההיסטורי המכונה "תולדות ההגנה"?

מספר כרכים עבי כרס, הבאים "לספר סיפור נאמן, מבוסס על תעודות מוסמכות ועדויות בדוקות, את כל פרשת תולדותיה של התגוננות ישראל בארצו, של הגנתו על היאחזותו המחודשת בה, של היאבקותו על בניינה, על שיבת העם אליה, עד למלחמתו על חירותו ועצמאותו בה", כדברי הקדמת העורך, הפרופ' בן-ציון דינור.

נתקלתי בספרים הללו בעת שסידרתי מחדש את ארון הספרים לקראת פסח, והורדתים אחר כבוד למחסן. אני בטוח שעינם של רוב הצעירים הקוראים מאמר זה לא שזפה את דפיהם המצהיבים מעולם.

בניגוד למצוטט מפי העורך, אני מניח שהדברים המסופרים שם היו מסופרים אחרת לגמרי אילו סיפרו אותם אחרים. אבל לא זה העניין. העניין הוא שאף אחד, למעט אולי חוקר או שניים באוניברסיטה כבר לא מעיף מבט על "תולדות ההגנה".

הרבה כותבים והיסטוריונים עמלו לילות כימים כדי לשמר את מהלך האירועים והודם למען הדורות הבאים, והדורות הבאים כבר לא יודעים בכלל שמישהו עשה זאת למענם.

ספר "תולדות ההגנה" לא הצליח לצלוח את מחסום חמישים השנים (הוא הודפס בשנת 1954), בתודעתו של העם היהודי. בתודעתו של העם אין בכלל ספר כזה. ומה הן חמישים שנה בחייו של עם בן אלפי שנים?

רמטכ"ל העקירות דן חלוץ אמר בשבוע שעבר שאינו מאמין בכוח עליון. אני מבין מכך שהוא אינו מאמין גם בהשארות הנפש. על מה אם כן הוא עמל? לאיזה יעדים אישיים הוא חותר?

ברור לי שבהיסטוריה הרשמית של מדינת ישראל ייכתב שדן חלוץ בהיותו רמטכ"ל הוביל משימה בעלת חשיבות לאומית מן המעלה הראשונה. דבר וחצי דבר לא ייכתב על הדרך שבה התקבלו ההחלטות, על הדרך שבה הן בוצעו, ועל תוצאותיהן הטרגיות שאת פירותיהן רק התחלנו לאכול.

יכול להיות שעל ההיסטוריה הזו בונה חלוץ את "השארות הנפש" שלו, אבל אני חושב שהוא שוגה באשליות, דבר שהוא מרבה, אגב, לעשות לאחרונה.

בעוד חמישים שנה, ואולי אף הרבה קודם, אף אחד לא יקרא את ההיסטוריה הרשמית הזאת. ראשית, מפני שהדור הישראלי הבא קורא הרבה פחות מהדור הקודם, אבל בעיקר מפני שהזירה העיקרית של עיצוב התודעה הלאומית היהודית נמצאת הרחק מעבר להשגתם של אנשים כמו דן חלוץ.

באומה היהודית הזיכרון מועבר מדור לדור אך ורק בספרות התורנית. שום דבר אחר לא שרד בזיכרון הלאומי כנכס היסטורי של העם.

גם מי שאינו מאמין בהשארות הנפש, יוכרח להודות שרבן שמעון בן גמליאל (שקברו בכפר קנה חולל שוב השבוע), שחי לפני אלפיים שנה, חי בזיכרון הלאומי שלנו הרבה יותר מאשר, למשל, הפרופ' הנכבד בן ציון דינור, העורך של "תולדות ההגנה" שהיה גם, אם אני לא טועה, שר החינוך של מדינת ישראל, שחי כאן רק לפני כמה עשרות שנים.

הסיבה לכך היא פשוטה, על בן ציון דינור אף אחד כבר לא קורא או לומד, אבל את מעשיו ודבריו של רבן שמעון בן גמליאל ימשיכו ללמוד בבתי המדרש ובבתי הכנסת עוד שנים רבות לאין תכלית, גם לאחר ביאת הגואל. לכן, את ההיסטוריה של העם היהודי כותבים, למעשה, חובשי ספסלי בית המדרש. הגות יהודית, הלכה יהודית, אישים ושיטות, מאורעות חשובים ומעצבי תודעה, חיים רק בזיכרון התורני, ההולך ומשתכלל, הולך ומתרחב מיום ליום (ראו ערך מאגרי המידע התורניים).

כבר היו בהיסטוריה שלנו מי שרצו לעצב את הזיכרון הקולקטיבי לטובתם, אבל הם כולם כשלו, מפני שתמיד היה שם בית המדרש כדי לספר את הסיפור מהזווית האחרת, זו שהם רצו להסתיר.

מלכים מטעם עצמם, כוהנים גדולים מטעם שלטונות הכיבוש הזרים, תלמידי חכמים שסרחו ועוד הרבה רודפי תהילת עולם, נפלו בזה אחר זה בפח הראייה ההיסטורית הצרה, ולא השכילו להבין כי ההיסטוריה שמלחכי הפנכה שלהם כותבים עבורם, היא רק רץ למרחקים קצרים, ולכן הם אולי ירוויחו במרמה תהילה קצרת ימים, אבל גם ירוויחו ביושר חרפה ודיראון עולם.

האמת היא שפעמים רבות קשה להאשים אותם בקוצר ראות. האם יכול היה ינאי המלך להאמין שכל מאמציו להנציח את שמו ולהאדירו ככובש ובונה הארץ למען יהודיה, יתנפצו באחת אל מול סיפור אחד קצר במסכת קידושין, בו נמסר לנו כיצד נעשה צדוקי בסוף ימיו והרג את חכמי ישראל?

הרי רוב העם היושב בציון בימיו היה צדוקי, מדוע לא עבר, אם כן, הנרטיב שלו את המבחן ההיסטורי, ולא שרד את אלפיים השנים שעברו מאז. ומדוע, דווקא, הנרטיב של שמעון בן שטח, נשיא הסנהדרין, גיסו שברח מפניו לאלכסנדריה במצרים, הוא זה שחצה את רוביקון העיתים?

התשובה ברורה. מהצדוקים לא נשאר כלום, חוץ מזיכרון מחקרי עמום בעבודות דוקטורט השמורות עמוק במרתפי הארכיון של האוניברסיטה העברית בירושלים. את אמרותיהם של שמעון בן שטח ושאר החכמים בני דורו אומרים בימים אלה כל שבת אחרי תפילת מנחה, בכל בית כנסת ברחבי תבל.

הנרטיב של שמעון בן שטח הוא נרטיב חי, נושם ובועט. הנרטיב של ינאי נקבר מזמן. אבל מדן חלוץ, אהוד אולמרט, וחבר המרעים שאיתם, ניתן היה לצפות שהם ילמדו את לקחי ההיסטוריה. האם באמת אינם מבינים שהעם היהודי יזכור, ילמד ויאמץ את קונטרסיהם של הרב ישראל אריאל והרב שאול בר אילן בנושא עקירת גוש קטיף, יחד עם כל המפעל האדיר של שימור והנחלת השו"ת, ולא יאמין למילה אחת של משפטן מבריק אך רשע, שטיהר את השרץ הזה בק"נ פלפולים משפטיים שהם לא רק חרפה למשפט העברי, אלא גם עלבון חריף לאינטליגנציה?

חלוץ, גם אם אינך מאמין ב"השארות הנפש", אלא רק ב"תהילת עולם", עליך לזכור כי זו נמסרת לעם היהודי לדורותיו, רק דרך יצירתו התורנית הרוחנית. כל סיפור אחר, המוזרם אל העתיד בצינורות אחרים, סופו לגווע.