ברכת הקורבן

לתחושת חוסר האונים מול הגירוש בחברון, נתן חננאל דיין מענה . חננאל סירב לתת לפושע שפיקד על פוגרום גוש קטיף, את ברכת הקורבן.

משה פייגלין , י"ג באייר תשס"ו

ח"כ משה פייגלין
ח"כ משה פייגלין
צילום: פלאש 90
לתחושת חוסר האונים מול הגירוש בחברון, נתן חננאל דיין מענה . חננאל סירב לתת לפושע שפיקד על פוגרום גוש קטיף, את ברכת הקורבן. במעשהו זה סימן חננאל את הדרך הראויה להתמודדות מול מכבש החורבן המתקדם ומאיים על מדינת ישראל. האם נדע להפיק את הלקח הנכון מהסיפור?

ברכת הקורבן

לכאורה, מה אכפת לצה"ל הגדול, אם ה"גפרורון" הזה לוחץ יד או לא לוחץ יד. "אנחנו נוותר על הכבוד, והם יוותרו על הטרור". דברים בסגנון הזה שמענו מרבין ופרס בעת גיבוש הסכמי אוסלו. מדינה שלמה אימצה אידיאולוגיה ללא כבוד.

ופתאום, בשל סטייה קלה מכללי הטכס, של חייל אחד מתוך יותר ממאה, צבא שלם ומדינה שלמה נכנסים לאקסטזה.

הדון בטכס האשכבה

סצינה החוזרת על עצמה שוב ושוב בסרטים העוסקים במאפיה, מתארת טכס אשכבה מכובד הנערך בכנסיה. כולם מגיעים בבגדים שחורים ומהודרים, נותנים כבוד אחרון לבר מינן. מגיעה האישה המתייפחת מאחורי רדיד שחור, מגיעים היתומים המסכנים, הדון בכבודו ובעצמו בא לחלוק כבוד אחרון, וכמובן מגיע גם, עגמומי ומכבד, הרוצח, שהדון מינה כדי להעביר את הבר מינן לעולם שכולו טוב. כולם יודעים בדיוק מי הוא מה, כולל הכומר המנהל את הטכס. המשפחה השכולה נותנת בעצם השתתפותה, את ברכת הקורבן לכל התהליך. לברכה הזו עבור הדון יש חשיבות לאין ערוך. הברכה הזו היא היא רגליו של השקר. היא המשקולת שמונעת ממנו לצוף על פני המים. אם היתומים לא ילחצו יד לדון תתרחש מהומה כי כל המבנה המעוות יועמד בסכנה. אין מאפיה בלי לגיטימציה מוסרית, גם בסדום יש כללים. בתמורה לברכת הקורבן יישמר לו (בינתיים) מקומו בסדום. אין סדום בלי שיתוף פעולה של הקורבנות.

הטכס ביום העצמאות

תפקידו של חננאל היה זהה לתפקיד האלמנה. בכלל, כל טכסי יום העצמאות השנה נועדו לשדר עסקים כרגיל. "הנה חילופי הדגלים", עולץ הקריין, "היחידה שתקבל למשמרת את הדגל, השתתפה במבצע ההתנתקות..." - הוא מונה את מעלותיה... רס"ר נפוח מוביל כמה חיילים וחיילות בכל מיני צעידות מגוחכות, ואני חש שזה לא המרצפת, זה ממש אני, שם, מתחת למגפיהם. עסקים כרגיל – מי רצח ומי נרצח, מי גירש ומי גורש, מי רע ומי טוב – כל זה לא משנה, מה שחשוב הוא שמירה קפדנית על כללי הטכס. במיוחד מצד הקורבן. הכל תחת שליטה, כולם מרוצים, בסדום עסקים כרגיל, בזכות הקרבן.

אפשר להכין את הקורבן הבא, את חברון למשל.

בשביל החורבן הבא צריך את חננאל

בשביל החורבן הבא צריך את חננאל. לא. לא בשביל שיגרש בעצמו, פיסית מספיקים כמה יס"מניקים. צריך אותו כדי לתת לגיטימציה למערכת, צריך אותו כדי לתת לגיטימציה לדון. הדון לא כזה טיפש, הוא לא ישלח את חננאל לגרש את אביו, כל מה שהוא צריך מחננאל זה להיות שותף במשחק, אפילו בצורה פסיבית לגמרי. מה כבר ביקשתי ממך? לבוא לכנסיה ולבכות עם כולם? מה אתה לא חושב שצריך לבכות על אבא שלך? לא תשמור על יצהר מפני מחבלים? אז מה אם עכשיו אני מגרש את בית אל, אתה רק שומר על יצהר... מי יודע, אולי יבוא יום ותירש אותי, ואז תעשה מה שאתה רוצה.
ואכן היום הזה מגיע, וחננאל יורש את הדון, אך התנאי לכך הוא מוטאציה מוסרית. המאפיה יודעת היטב לזהות סכנה פוטנציאלית ולנפות אותה.

ללחוץ יד – כן, להצדיע – לא.

המקרה של חננאל דיין הוא מקרה יוצא דופן. שילוב נדיר של סיטואציה מיוחדת ומתוקשרת, כשבסביבה נמצא אלוף פסיכופט חובש כיפה, אכול בתסביכי נחיתות עד לשד עצמותיו, שמלבה ללא הרף את הלהבות. השילוב הזה הוא שבנה את כל הסיפור. אולם מקרה של חננאל הוא יוצא מן הכלל המצביע על הכלל. המחשבה כאילו ניתן להתגייס לצבא ולהשפיע מבפנים, כמוה כארנבת המחליטה להשפיע על האריה, מבפנים. את עוצמת ההשפעה של עמידה מוסרית של ציבור שלם, ניתן רק לדמיין כשאנו רואים את עוצמת עמידתו המוסרית של חייל אחד. אך בניגוד ליוצא מן הכלל, האפשרות להשפיע מבפנים לא קיימת למעשה.

הרשת שפורס צה"ל להתיישבות, עשויה גם מחורים. הצעיר האמוני המתגייס, יכול לבחור להיות חור אך גם בזה הוא בונה את הרשת. כיוון שכך, אין כיום לצעיר האמוני אפשרות מוסרית לשרת בצה"ל. אם הוא עושה זאת, יש לו מניות חשובות בחורבנות הבאים. ייתכן שהסיסמה צריכה להיות הפוכה מזו של חננאל, ללחוץ יד כן (מחוץ לצבא), להצדיע? עכשיו לא... ומי ישמור על המדינה?

נניח שרכבך היקר נגנב. בלי רכב, אין לך פרנסה ואין לך חיים. הגנב גנב גם את כרטיס התדלוק שלך והוא מתדלק על חשבונך.

האם תהסס לבטל את הכרטיס? האם תגיד, בלי הרכב אין לי חיים, ולכן תמשיך לתדלק את הרכב שבידי הגנב? האם תחשוש שהרכב יתפרק פתאום בגלל ביטול הכרטיס? או שמא תאמר, לפחות הרכב יעמוד בינתיים ולא יזיק לאחרים ולעצמו.

אכן, בלי צה"ל אין לנו קיום. אך צה"ל הוא שלנו. אנו העם וקבוצה מאפיוזית קטנה גנבה אותו מאיתנו. צה"ל לא יתפרק אם לזמן מה ישעה עצמו הנוער האמוני מלבוא בשעריו. נהפוך הוא! כיום המכונית משתוללת בגלל נהגים גנבים חסרי אחריות, היא דורסת את עצמה (התנתקות), היא לא מבצעת את תפקידה האמיתי (קסאמים), והמשך התהליך הזה יביא במהירות גם לחיסול המכונית עצמה. מן הבחינה הצבאית הטהורה כלל לא ברור מה שווה צה"ל שלאחר ההתנתקות. את הדלק המוסרי, וגם לא מעט מזה הממשי, למכונית המשתוללת הזו, מספק הציבור האמוני.

היום כדי לשמור על המדינה וההתיישבות, כדי לשמור על צה"ל, כדי לתת למדינה ולצה"ל סיכוי להתעשת ולחזור מנתיב החורבן לנתיב של בניין, צריך להימנע מגיוס.