בקטע הזה כבר היינו

בוקר טוב! אנחנו מתחילים סוף סוף להתעורר. אחרי עשרות שנים של תרדמה, מצטרפים עשרות ואולי אף מאות פעילים חדשים לבודדים שהתחילו כבר אז, בשנות השבעים והשמונים. ברור לכל מתבונן, מה מעיר אותנו עכשיו.

הרב אהרן טרופ , י"ט באייר תשס"ו

אהרן טרופ
אהרן טרופ
ערוץ 7
בוקר טוב! אנחנו מתחילים סוף סוף להתעורר. אחרי עשרות שנים של תרדמה, מצטרפים עשרות ואולי אף מאות פעילים חדשים לבודדים שהתחילו כבר אז, בשנות השבעים והשמונים. ברור לכל מתבונן, מה מעיר אותנו עכשיו. איננו יכולים להישאר אדישים אל מול התפרקותה של החברה הישראלית מכל ערכיה. הפשע והאלימות, הרדידות והריקנות, השחיתות והצביעות, ומעל לכל, כמובן, הבריחה מחבלי ארץ ישראל וגירוש יהודים מביתם.

כל אלו מזכירים לנו את הצורך הדחוף לקרב את העם ליהדות. כן, היום סוף סוף, זה כבר לא מושג מגונה "להחזיר בתשובה". אני זוכר, עד לא מזמן, כמעט כל דתי שהסביר משהו ביהדות אילץ את עצמו להתנצל שהוא לא מיסיונר (לכשל עצמי, אף פעם לא הבנתי מה הקשר), והוא לא מתכוון להחזיר בתשובה. אך המאורעות שעוברים עלינו מכריחים אותנו להיזכר שללא תורה וללא יהדות, אין בסופו של יום, אצל אותם רחוקים, לא ארץ ישראל ולא עם ישראל.

הגירוש מגוש קטיף, האלימות המשטרתית והחייתית בעמונה וסכנות העתיד, מכריחות אותנו להיזכר באזהרתו של הרב זצ"ל: "שכל תקוות הישוב היהודי בא"י תלויה בנקודה זו של הבניין הרוחני והחומרי של א"י ... והיד הרמה המחומשת בהפקרות ודרכי הגויים... עומד להיות נהפך למשחית ולמפלצת ולסוף גם כן לשנאת ישראל וארץ ישראל... ואם היד הטמאה הזו תתגבר אין די באר גודל האסון" (איגרת קמ"ד).

אכן, טוב לראות את דוכני היהדות, את הארגונים לקירוב ליהדות, את חוגי הבית, את השיעורים, את הסמינרים וכו'. אך מרוב התלהבות וחדוות עשייה, אנו עלולים שוב לחזור על טעויות.

לאחרונה קראתי באחד מעלוני פרשת השבוע מאמר של רב הקורא לציבור לחזור אל הערים בכלל, ואל תל אביב בפרט. טענתו היא שהמגורים יחדיו מועילים הרבה יותר מדוכני יהדות שיעורים וסמינרים. ה"בוקר טוב שאתה אומר לשכן מועיל יותר מכל שיעור". ולא, אין צורך לחשוש לחינוך הילדים, כי למען קירוב אחים רחוקים צריך לקחת סיכונים. ובכלל לא בטוח שהמגורים בעיר מעורבת עלולים לפגוע בחינוך הילדים. עד כאן, למיטב זכרוני, תורף דבריו.

צר לי, אך בקטע הזה כבר היינו. אני גדלתי בתל אביב עוד בזמן שהיו בה יחסית, הרבה דתיים. היינו, כך נדמה לי, מאוד נחמדים, אפילו יותר מהיום (כי אז לא היו מאחזים, עמונה, אויבי השלום, וכדו'). הקפדנו לומר בוקר טוב, ואפילו ערב טוב, לכל שכנינו, אך בכל זאת אינני מכיר ולו חילוני אחד שחזר בתשובה מכל שכנינו.

חשבתי אולי זה מקרה יוצא דופן, אך בירור קצר העלה שגם חברי הנחמדים לא זוכרים מישהו כזה. אדרבא, אנחנו כן זוכרים, חברים שהתפתו לפיתויי העולם החילוני ולא מצאו את הכוחות להתמודד עימו. והנה, הפלא ופלא, באותו הזמן שאנו דאגנו להיות נחמדים, לומר בוקר טוב מדי יום ולא החזרנו בתשובה אף אחד, שכנינו הבני-ברקים קירבו ליהדות אלפי רחוקים. הם עשו זאת למרות שלא גרו יחדיו באותה העיר ובוודאי שלא באותו בניין. ללמדך, שלא המגורים יחד הם המפתח, אלא שינוי התודעה. אם רצונך שיראו שאתה נחמד זה דבר אחד, ואם אתה חדור בתחושת שליחות, ורצונך לקרב ליהדות ולהחזיר בתשובה זה דבר אחר.

אגב, גם כיום, מתוך היכרות עם הנפשות הפועלות, נדמה לי, שגדולי המקרבים ליהדות בציבור שלנו מתגוררים דווקא במעלה חבר, בעמונה, בגבעת עדי עד (ליד שילה) ובירושלים. לאו דווקא בתל אביב.

סוף דבר. ברוך ה' אנחנו מתעוררים, אך ההתעוררות צריכה להיות קודם כל בשינוי התודעה שלנו, לברר לעצמנו היטב מה אנו רוצים ומה מטרותינו, ומתוך כך לנסות להביא אנשים ללימוד יהדות: בשיעורים, בחברותות ובסמינרים. יש לנסות לפתוח גני ילדים ובתי ספר לילדים ממשפחות המעוניינות בתגבור לימודי יהדות, גם דבר זה מסתמן כהצלחה גדולה של פעילים בציבור החרדי ולא רק ב"אל המעיין" של ש"ס.

ניתן לעשות כל זאת, ודברים נוספים, תוך המשך המגורים בישובים ובשכונות הדתיות וגם מתוך הגרעינים הדתיים בערים. אין צורך לשם כך לעזוב את הסביבה הדתית ולסכן את חינוך הילדים.

ביום בו ננחל את תודעת השליחות, וכל אדם דתי יחוש את גודל האחריות המוטלת עליו לקרב ליהדות, את חבריו, לעבודה או לצבא, ללימודים או לעסקים. ביום בו כל אחד יעשה מה שהוא יכול, או בלימוד משותף, או בהזמנה לשבת, או ברישום לחוג בית או לשיעור, או בתרומה משמעותית לארגונים הפעילים, נדע שאנו מחזקים את הקשר של כולנו לא רק עם תורת ישראל, אלא גם, ומתוך כך, לעם ישראל וארץ ישראל. בשינוי התודעה שלנו נוכל, בעזרת ה', לבנות את הקומה הבאה של מדינת ישראל ואת הקומה הרוחנית של משיח בן דוד.



המאמר באדיבות ראש יהודי המרכז למודעות עצמית בתל אביב.