כל החודשים האחרונים שעברו עלינו תובעים מאיתנו מחשבה מחודשת. מותר לאמר שהציונות הדתית במשבר. השבר הוא בכמה מישורים.

הקיום הפיזי של רבים מאיתנו התערער. לא רק תושבי גוש קטיף נעקרו מבתיהם, הסכנה מרחפת מעל יישובים רבים שהיוו את חוד החנית של תנועה שלמה. גם חניכי בני עקיבא ברעננה רואים את נוה דקלים, עפרה ובית אל כחלק מהויתם החברתית והדתית. חיסול המקומות הללו פוגע פגיעה קשה בדרך שחניכי בני עקיבא תופסים את עצמם, ופוגע בזהות הקבוצתית שלהם.

אחד ההבדלים בדרך בה גילאים שונים מבינים את המשבר תלוי באופק ההיסטורי של כל גיל. השתתפתי בסימפוזיון מרתק במכללת ליפשיץ בו התעמתו באופן בוטה שני דורות. מצד אחד עמדו מחנכים עתירי זכויות שעברו את השואה ובנו חינוך לתפארת. ומצד שני צעירים בני עשרים שחוו את המאבק על בשרם ותחושתם היא שכל עולמם חרב עליהם.

הצעירים דרשו במפגיע מצוות המחנכים שיתנו תשובות חדשות למצב שנוצר. כל ניסיון לחזור על הישנות נראה בעיני הצעירים כמריחה והתחמקות. הם חשו שהנחות היסוד של החינוך, כפי שהם הבינו אותו, קרסו.

בשעת משבר טבעי שנוצרים כעסים רבים. הכעס תמיד מופנה אל הקרובים לנו ביותר. יש כעס כלפי מנהיגי המאבק. יש כעס כלפי אלו שלא תמכו בעמדות המדוייקות שאנו תמכנו בהם. יש למשל המאשימים את הרבנים שהתנגדו לסירוב פקודה באחריות לפנוי היישובים. מבלי להכניס את ראשי בין הרים גדולים אני יכול לקבוע נחרצות שלהאשמה הזו אין שחר. גם אם המאבק היה אלים יותר, וגם אם גל הסרבנות בצבא היה גדול מאוד, הפינוי היה מתרחש.

מהם העקרונות שעליהם ניתן לבנות מחדש עולם שקרס.

בראש ובראשונה עלינו להכיר במציאות כפי שהיא.

חברה אידאולוגית נוטה לצבוע את המציאות בצבעיה. זהו כשלון שהביא לשקיעתם של הרבה תנועות אידאולוגיות. אסור לנו ליפול לפח הזה. המציאות היא מה שהיא, ולא מה שאנו היינו רוצים לראות בה. כבר ראינו "שהיו תהיה". ומכאן עלינו לבחון מחדש את כל המציאות.

א. הצבא למשל אינו גוף שעושה רק דברים טובים ולא רק דברים רעים. הצבא הוא הזרוע האלימה של המדינאים. כאשר המדינאים מחליטים החלטות טובות הרי הזרוע האלימה מוציאה אותם אל הפועל. וכאשר החלטות המנהיגים שגויות, הצבא יוציא את ההחלטות הללו אל הפועל בדרך אלימה. השאלה מי צריך לטפל באזרחים, צבא או משטרה היא שולית. גם המשטרה וגם הצבא הן זרועות ביצוע ולא גופים מחליטים. אלו ואלו מבצעים מדיניות של ממשלה.

האם ראוי שהצבא ישמע למדינה או עדיף שתהיה לצבא עמדה משל עצמו ? זו שאלה רחבה בעלת הרבה השלכות. כל מי שטוען לכאן או לכאן צריך לשים על השולחן ביושר את כל ההשלכות.

אני מבין כל מי שטוען שעצם העובדה שיש לעם ישראל צבא לאחר אלפיים שנות גלות היא סיבה לשמחה גדולה. אולם אסור ששמחה זו תעלים את הפגמים הרבים שיש בצבא. הצבא אינו מונע רק ממניעים אידאליסטים. הצבא מונע גם משנאה קנאה ו"מלחמות גנרלים".

ולכן אנו חייבים לאמר בכנות לצעירינו העומדים לפני גיוסם. הצבא הוא שדה התמודדות מורכב מאוד. הצבא אינו מושלם לא בשמירת הכשרות ולא בשמירת השבת ולא בשמירת גדרי הצניעות. גם מבחינת המעשה הפוליטי הצבא יעשה את מה שהמדינאים יצוו עליו. על הצעיר לקבל את ההחלטה האם למרות הכל הוא נכנס לשדה המערכה הזה. או שמא הוא מעדיף לעשות למען עמו ולמען ערי אלוקיו בדרך אחרת.

ב. העולם הפוליטי גם הוא בנוי מהרבה אגו שחיתות ותאות שלטון. אנו נוכחים מדי יום כי הכח יש בו פוטנציאל גדול לשחיתות. עמרי שרון אינו יוצא מן הכלל אלא פרט המלמד על הכלל. אולם הקילקולים הללו אינם נחלתם של פוליטיקאים מצד אחד של המפה אלא של רבים מבעלי השררה.

מהם הדרכים ליצירת שלטון הגון וישר יותר ? ניתן להעלות הרבה הצעות. אולם ראוי שכל הצעה תבחן ביושר מה השלכותיה וכיצד המנגנון המוצע מתמודד עם פוטנציאל השחיתות שבתוכו.

בעיני די טבעי הוא שחלקים שונים בציבור הדתי מצאו מסגרות פוליטיות שונות. היו שבחרו במרזל כי הוא ייצג להם את השלמות. הגם ששלמות זו אינה מתממשת במציאות. היו שבחרו באיחוד הלאומי למרות המפד"ל, והיו שבחרו במפד"ל למרות האיחוד הלאומי. היו שהצביעו למפלגות חרדיות כאגודה וש"ס.

היו שבחרו להשתלב במפלגות גדולות יותר כמו הליכוד, קדימה, עבודה, (תפנית?), מתוך מחשבה ששם השפעתם תהיה יותר אפקטיבית. נהוג להגדיר פוליטיקה כאומנות האפשר. ולכן רק העתיד יוכיח למי בפועל הייתה השפעה ברוכה יותר.

ג. הציבור הישראלי הוא פסיפס מאוד מגוון של עדות, אמונות ומצב סוציולוגי. אבני הפסיפס הללו מנהלות דיאלוג אלו עם אלו. כל חלוקה של הציבור הישראלי לשניים אינה מציאותית אלא אידאולוגית. בפועל מתרחשים בציבור כל הזמן תנועות רבות מאוד.

במבחן התוצאה הדרך בה פעלנו במאבק על גוש קטיף לא הביאה לתוצאות המקוות. יש החושבים כי עלינו להרחיב את קשרינו עם חלקים נוספים בחברה הישראלית. ויש הטוענים כי עלינו להסתגר לבנות מבפנים ורק אחר כך להשתלב מחדש בחברה הישראלית. שתי הדעות לגיטימיות. מה שאינו ראוי בעיני הוא לצבוע את החברה הישראלית בצבע אחד. לא שחור ולא ורוד.

ד. גודלו של הציבור "האמוני". גם כאן עלינו להודות כי ציבור זה אינו גדול מאוד. גם הוא עשוי מהרבה אבני פסיפס. באבנים אלו יש מידות שונות של קשר למקורות ומחויבות אליהם. הניסיון לדבר ב"אנחנו והם" טועה פעמיים הן בזהות "אנחנו" והן בזיהוי "הם".

ניתן ליצור בידול בין כל שני אנשים. אני רגיל לדון בשיעורי בתהום הרובצת בין רש"י לתוספות. בעולם המעשה גם רש"י וגם תוספות שותפים לאותו בית מדרש. אם רצוננו להוביל מהלכים גדולים כדאי להמנע מהוצאת אבני פסיפס רבות מידי "מחוץ לגדר".

אני רואה במרכז תפיסתנו הדתית את הרצון להגשים את התורה בעולם המעשה.

לדעתי יש לנו שותפים לדרך במקומות רבים. הן בעולם החרדי על כל גווניו והן בעולם החילוני והמסורתי. גם שם קיימים לא מעט אנשים המעוניינים לפעול למימוש רחב יותר של התורה בחיים. כדי לקדם את התהליך הזה עלינו לפעול בשיתוף פעולה, ברוח הפסוק "חבר אני לכל אשר יראוך". לחפש חברים ושותפים למימוש התורה בחלקים שונים של החיים. לשמוח על כל דבר שמתאפשר לנו לממש. הן על דברים שבין אדם לעצמו. הן על דברים שבין אדם לחברו והן על דברים שבין אדם למקום.

כל הישג שהישגנו הוא זמני כי תמיד יהיו תהליכים שיכרסמו כל הישג. כל הישג שנשיג הוא גם חלקי. משום שאיני רואה דרך ריאלית שתוביל למימוש מלא של התורה בחיים.